מעטים האנשים שניתן לומר עליהם כי שינו את תחומם. קלוד לנדצמן שנפטר ביום חמישי האחרון בגיל 92 (1925 – 5.7.2018) הוא אחד מיחידי הסגולה שזכו למעמד זה. הוא שינה את פניו של הקולנוע הדוקומנטרי בכלל ושל ייצוג השואה בקולנוע בפרט. כיהודי ממוצא צרפתי, שבזמן המלחמה לחם בתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים, הקדיש את סרטיו ליהודים ולישראל. ביצירותיו פרץ מוסכמות, מסגרות קולנועיות ואתיות, הוא העז להעלות שאלות קשות בנוגע לעדות, זכרון, קרבנות, נאציזם, לראיין אישים שנויים במחלוקת ולספק לעולם סרטים רבים שהם מסמכים היסטוריים ממדרגה ראשונה. מכיוון שאי אפשר להקיף את כל עשייתו אני מבקשת להציג בקצרה את חשיבותו של סרטו שואה (1985).
שואה, לפי שמו (ואורכו – מעל 9 שעות), לכאורה אמור להקיף את כל רדיפות היהודים באירופה ומחוצה לה על-ידי הנאצים, אך למעשה הוא מתמקד בהשמדה בפולין. אחד החידושים העיקריים של הסרט היה הסירוב העקרוני של לנצמן להשתמש בחומרי ארכיון. הסרט שנערך מתוך 350 שעות של חומרים שצולמו ב 14 מדינות לא מכיל אפילו לא תמונה אחת של גופה. לנצמן טען כי מכיוון שחומרי הארכיון צולמו על-ידי הנאצים הם בעייתיים ומעבר לכך – כל עוד לא ימצא הפילם בו צולם מה קורה בתאי הגזים (אם בכלל זה צולם), כל העדויות המצולמות הן חלקיות ולכן פסולות וממילא אם צילום כזה קיים הוא לא היה מקרין אותו. את השואה, לפיו, יש לספר, לא להראות. לכן גם שלל הפקה של סרטים עלילתיים על אודות השואה. שואה גדוש בעדויות של ניצולים, נאצים (שצולמו ללא ידיעתם), אוכלוסייה מקומית לא יהודית והיסטוריון אחד – ראול הילברג, שספריו המונומנטליים על השמדת יהדות אירופה הפכו לחומר בסיס במחקר השואה. בהקשר לסירובו להשתמש בחומרים ויזואליים משנות השואה, ניהל לנצמן ויכוח קשה עם במאי צרפתי אחר, ז'אן לוק גודאר שטען שהדרך היחידה לדון בשואה היא להציף את הפריים בחומרים מצולמים ולדון בהם באופן רפלקסיבי. לנצמן עבד על הסרט משנות ה-70 ועבר מהמורות רבות עד שהוא יצא לאקרנים. באחד הראיונות סיפר שבזמן העבודה הארוכה, המייגעת אף חשב על התאבדות. באחד מביקוריו בישראל, בזמן העריכה, ביקר עם אשתו בחוף הים, נכנס למים ונתן לגלים לסחוף אותו, אך אשתו שראתה מן החוף מה מתרחש ושלחה כוחות להצילו.
היצירה הקולנועית הזו שנחשבת מונומנטלית, נותחה במחקרים רבים וכראוי ליצירה בסדר גודל כזה גם זכתה לביקורות רבות ושונות בנושאים כגון התעמרות בניצולים המרואיינים, האדרה עצמית והתעלמות מהיבטים שהיו פחות נוחים לו או למממני הסרט. המבקרים אף מחו על כך שבתיאור הרכבות שהגיעו מכל אירופה ובדיון במשתפי פעולה מקומיים "הושמט" מקומם של הצרפתים (שגם מימנו את הסרט), או של העלית האינטלקטואלית של אירופה (לה גודאר היה שייך) על חשבון המקום המרכזי של הפולנים (בעיקר האיכרים הפולנים) והאנטישמיות הבסיסית שלהם שיצרה אדישות ושיתוף פעולה כזה או אחר עם ההשמדה. שנים לאחר מכן, יצר את הסרט המרתק אחרון הלא צדיקים (2013) מחומרים שצילם ב-1975 בזמן העבודה על שואה – ראיונות עם בנימין מורמלשטיין, אחרון ראשי היודנראט בגטו טרזנשטדט. בסרט המבקש לשרטט פרופיל של מורמלשטיין השנוי במחלוקת לנצמן הכניס, בניגוד גמור לכלל שהוא בעצמו קבע, כמה דקות מסרט התעמולה הנאצי על אודות גטו טרזנשטדט. הכתובית "צולם על ידי הנאצים" מלווה דקות אלו.
ההשפעה העצומה של שואה (1985), הורגשה בקולנוע הדוקומנטרי בישראל ובעולם. בכל ארץ שבה מצאו הניצולים מקלט התחילו להפיק סרטי עדות, בעיקר על ידי בני הדור השני והשלישי. גם מפעלי עדויות (צילום ניצולי שואה) החלו להתפתח. אמנם הפרץ האדיר של ייצוג השואה בקולנוע הדוקומנטרי משנות ה-80 ואילך נקשר גם להוזלת חומרי הצילום והעריכה (במעבר לוידאו ולאחר מכן במעבר לדיגיטלי, כניסתם של המחשבים וכד') אך החשיבות האדירה של קולו של היחיד, כפי שהדגיש לנצמן, הפך להיות הסמן של העשורים הבאים. הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הרחיב משנות ה-80 את השינויים שכבר החלו להופיע בשנות ה-60 וה-70, והציג מול החברה הישראלית תמונה מורכבת ועמוקה של הוויית השואה. היוצרים אינם מחפשים סיפורי גבורה אלא בוחרים להתמקד דווקא ב'אדם הקטן', זה שלא מרד, זה שמספר סיפורים על ניסיונות יום יומיים לשרוד ולא פעם נשנק, נעצר ובוכה. יוצרי הסרטים מסכימים כי זיכרונות השואה חיים יחד עם הניצולים בהווה ואינם עוזבים אותם. הסרטים מפרקים את אחידות הייצוג של ניצולי השואה, מצליחים לתארם באופן מורכב כמי שמצד אחד חיים במרכז החברה, תורמים לה ומשפיעים עליה, ומצד אחר שקועים בזיכרונות העבר שאינו מרפה. כל זה – בהשפעתו הברורה של לנצמן. הסרט מוקרן מאז 1985 במקומות רבים בעולם וקטעים ממנו אף נלמדים בבתי ספר. הוא עצמו ראה בהקרנת הסרט שליחות, מלחמה בהשכחה ובהכחשה ובמובן הזה מלחמתו למען שימור הזכרון תמשיך גם לאחר מותו.
קרדיט לתמונה ראשית: צילום מתוך ויקיפדיה
