המכללה האקדמית ספיר שבנגב, מתאפיינת בקיבוץ גלויות של בנים ובנות הבאים מכל קצוות הארץ ללמוד ולזכות בשכר אוניברסיטאי. לחיות בקומונות ובעיקר לטעום את טעם הזוגיות. כבר שנכנסים בשער המכללה, מריחים את ריח הדשא, הקפה וההורמונים שפזורים בכל מקום -בטריבונות, בכיכר החריצים או אפילו בספריה. תכירו את אתר ההיכרויות שבו מכלול ההיצע והביקוש גדול יותר מ"טינדר" או מ"ג'יי דייט" – וכל זה מבית היוצר של הדרום. בין אזעקות "צבע אדום", הקורסים, הספרים ומגורי הקיבוצים, מסתמנים לא מעט מקומות רומנטיים להכיר את החצי השני שלך. אך יש קאצ' אחד – יש יותר בנות מבנים.
שוק הפנויים פנויות מלכתחילה אינו שוויוני, ובנוסף, יש הרבה יותר סירים ממכסים. כשעושים את הדרך מתחנת הרכבת ועד לקפיטריה ישר מריחים בושם נשי. מחסור בדיאט קולה וזירו וצפיפות גדולה יותר בשירותי הבנות. במכללת ספיר, מרגישים את ריח התחרותיות על מלכת היופי של השכבה. לעיתים נוצרות מערכות יחסים ארוכות טווח בהן מתמודדים הזוגות הצעירים בעיקר עם מספר מצומצם של פאבים ושיגרה של זוג צעיר שבא ליישב את הדרום. אך מצד שני, רומנים רבים אינם מחזיקים מעמד זמן רב, וכנראה שהסיבה העיקרית לכך היא: שהבנים שוטפים את עיניהם במגוון רחב של טעמים ואפשרויות שירצו לכבוש לפחות עד השנה השלישית של התואר.
סטודנט וטוב לו
המחשבה שיש לערבב עסקים בהנאה במכללה היא כמעט בלתי נשלטת, הרצון לעבור את יום הלימודים הארוך במחשבה כי יש אופציה לדייט, בסופו של יום, מייצרת התרגשות וקסם במקום. לא עוד חוזרים לבית ההורים; לא עוד נפגשים עם חברי הילדות או עובדים בעבודה הקבועה כבר מספר שנים. אלא באים לדרום כדי לשבור שיגרה, להכיר אנשים חדשים. לומדים קשה בשביל התואר ובין בחינה לעבודת הגשה משאירים מקום גם למציאת אהבה.
האם זו רק פנטזיה או שבאמת אפשר לנהל זוגיות שבה השגרה הסטודנטיאלית היא תחום ראשוני משותף? מה עושים כשמקומות היציאה מצומצמים כל כך ויש הרבה ריכולים של החבר'ה על הדשא בכל מקום במכללה? ובכן, אם רוצים לשמור על הפרטיות, בהתחלה יש לנהוג בכללי זהירות שונים ולמצוא מקומות ניטרליים – שקצת קשה למצוא. לנסות לא להיתקל אחד בשני, ולהתרכז בדברים החשובים שלשמם באנו – לימודים.
רומנטיקה של ריח הפרות
לעתים נדמה כי החיים של הסטודנט בדרום הם כמו קיבוץ, כולם סוציאליסטים וסוכני חברות שבאו ליהנות, וליישב את הדרום. כשהגעתי לדרום בפעם הראשונה, הלימודים כעדיפות ראשונה הפכו למשניים בעקבות הרצון שלי להכיר את השטח בו אחיה בשנים הקרובות. אז שכרתי לי דירה לבד, וסידרתי אותה בצורת "זולה". הכרתי קבוצת בנות וחשבתי שאין צורך ביותר מזה.
אך אט אט שטפתי את עיני בסקרנות במושאי אהבה שונים. אותם מושאים שגרמו לי להתענג מהרומנטיקה של ריח הפרות, מהשדות פרוסי הידיים ומהרצון לרוץ בין ערמות הקש כמו בסרט בוליוודי מתבקש. הפנטזיה הפכה למציאות. מצאתי את עצמי נכנסת למערכון קומי, שבו קשר חדש מתגלגל מהר ונשחק לאחר חודש וחצי. יש משהו בשגרה הלימודית שמשפיע על הצורך לטעום בלי סוף ולנסות עוד הזדמנויות רגע לפני ששוברים את הכוס. האם רק באוויר המדברי של הדרום ניכרת ההרגשה כי יש קושי למצוא את בן/בת הזוג המתאימים לנו?
זו בכלל בעיה גלובאלית
בימינו, כולם נמצאים במסגרות של עבודה. הן חלק מחיינו אך לא בשבילנו. כל יום אנו עובדים או לומדים לצד אנשים שלעתים שולחים אלינו הבזקי פלירטוט. יש שנענים. אנחנו, דור עצלן שכמותנו, אוהבים להאנח ולהתלונן על חוסר ההיצע והביקוש למרות שבידנו ממד חדש ומרתק בעל סיכונים מסויימים – ברשותנו טכנולוגיה גבוהה מלאת תוכן, יש בה אפליקציות, משחקים, שירים ובמיוחד – דרכים למציאת קשרי אהבה.
זרם של תמונות ופרצופים אלמונים שוטפים את המסך ואנו מוצאים את עצמנו בעיצומה של סלקציה – אהבתי או לא אהבתי איך שהוא/היא נראים. ומי בכלל יודע אם יהיה לו/לה אומץ לראות את המועמדים במציאות. קיים תמיד הפחד ליפול על חולה נפש או חנון משעמם. הרי, פנטזיית האביר על הסוס הלבן עברה טרנספורמציה מעוותת, וכעת אנו יכולים לבחור את הנסיכים על פי תמונה, והשרירים בלי חולצה משמשים כשיריון.
החברה של ימינו התרגלה לנגישות חסרת מחויבות. המילה "קשר רציני" אינה הולכת יד ביד עם התדמית המגניבה שאנו מנסים ליצור בהתאם לחברה שאנו חיים בה. יש לזכור כי הדרך להכיר את בן או בת זוג כרוכה בסבלנות ורצון להיווכח האם אכן יש התאמה בתפיסות העולם, יותר מאשר התאמה גופנית. הדור שלנו יוצר לעצמו קונפליקטים פילוסופיים ונרקיסיסטיים שמדכאים את הלך המחשבה הפשוטה, הרומנטית של פעם.
איפה התקווה?
דרושה רוח שינוי חדשה בתחום הדייטים. ככל שהטכנולוגיה מתפשטת היא יוצרת חיץ בין גבול הטעם הטוב לבין הריסת הרומנטיקה והיכולת ליצור קשר אמיתי. יש להיזכר בעבר, ברומנטיקה שכללה רק דף ועט, ריסוס של ריח בושם מוכר ומילים שכתובות מהלב – לסגור במעטפה ולשלוח לכתובת גשמית בה הנמען יוכל לחוש את ההתרגשות, הציפייה וגם את הזמן שעובר לאיטו. זאת, במקום לשלוח מסרונים נטולי מאמץ, שמגיעים תוך שניות ספורות ומאבדים את ממד התמימות. "ערה?" זה כבר מזמן לא תמים.
