לפני הכל, הריח. המזיגה המזוהה למרחוק בין הקפה השחור לבין עשן הסיגריות שנסתבך בזקנו הנבואי. בכל פעם שקרב אליך והצמית אותך במבטו, היה הריח שלו מקדים אותו, כמו יישות נפרדת – אופף אותך, מאלחש את אבריך, מכין אותך לניתוח בלי הרדמה.
ואז הוא היה מגיע. בדרך מוזרה, העובדה שכמעט לא היה לו גוף – הוא דמה יותר מכל לקולב שבגדי מיד-ווסט, מכנסי ג'ינס וחולצת משבצות, השתלשלו ממנו בריפיון – העצימה את כוחו בעיניי. כשהסתכלתי עליו, נדמה היה לי שאני רואה את הנשמה שלו: גדם שחור ומפויח, מתאכל לעד בבערתה של הרוח הרעה.
הוא נולד על סירה בטבורו של אגם קפוא בסיביר. הוא הגיע לארץ בעודו ילד, וכבר בגיל 16 היה פרופסור. פרופסור חיים וייספוטר, הפרופסור הכי מפחיד שראיתי אי פעם. הוא דיבר על ספרות בתערובת משונה של הערצה ושנאה, מייבש את לחלוחיותה וסוחט ממנה מהלכים לוגיים מחושלים שהשיבו עלינו כפור ארקטי גם בימים החמים ביותר.
אצל האיסלנדים אף אחד לא מת במיטה
הוא העלה על שפתיו חיוך רק פעם אחת: זה היה כשהביא מדבריו של שקלובסקי, המתפעל מהאיכויות הקומיות שלורנס סטרן מצליח להפיק מסצינה שבה אם מתבשרת על מותו של בנה. "אתם מבינים מה הכוח של הספרות?" החיוך ריצד על שפתיו כמו צלו של גרדום, ואנחנו הרגשנו כמו עדת חטופים בשדה תעופה באוגנדה. אלא שהפעם יוני נתניהו לא בא.
הוא עבר בין השולחנות והחזיר לנו את עבודות אמצע הסמסטר. הוא תבע מאתנו לגלות בקיאות בשש סאגות איסלנדיות רוויות אלימות שלא היתה כל דרך להבדיל ביניהן – "כמו שאפילו אתם תשימו לב, אצל האיסלנדים האלה אף אחד לא מת במיטה", אמר והחליק על זקנו בסיפוק.
אימא'לה
הוא קרב בצעדים מדודים למקום שלי. הריח כבר אפף אותי, חריף ומעורר, בודק פה, ממשמש שם, שוליה נלהב מדי של רב-מענים ותיק ומיומן. הוא התקרב. והתקרב. והתקרב. ידעתי שאסור לי להירתע ולו כשמץ. שלחתי באגביות מדומה את ידי לאחורי העורף כדי לרתק את ראשי למקומו בעודו מתקרב ומתקרב, עוד רגע שפתיו המוכתמות מניקוטין ירפרפו על שפתיי, המחשבה שילחה בראשי הבזק פלורוצנטי פתאומי ואחריו רק חשיכה סגולה, מוכית, קטיפתית, כאילו קברתי את ראשי בתוך שמלתה של אמא והכל טוב, והעולם בטוח, ועוד מעט ארוחת ערב ואחר כך –
"היום בשש. מאחורי בניין כלכלה."
ואחר כך החיים ייגמרו.
תביא לי את הטחול שלך, עכשיו!
אני לא זוכר איך הגעתי לשם. האימה חידדה את חושיי, ופרטים קטנים נתקעו בתודעה שלי כמו חרקים ברשתו של עכביש מת: שברי כיור חרסינה מוטלים בפתחו של בניין שעמד בשיפוצים. אישה פונה לבן שיחה בהטעמה ספרותית מוגזמת: "מה לכל הרוחות חשבת? מה לכל הרוחות?"
הוא עמד שם, מחכה לי כבר. עיניו שוטטו בין אבריי הפנימיים כמו מספריו של כירורג מתלבט: טחול? תוספתן? כליות? השמש שקעה תחת מבטו הספקני, מחישה את מהלכה כמו תלמידה שמסולקת מהכיתה ולא רוצה שהמורה יראה אותה בוכה. הוא החזיק בידיו קופסת נעליים. עם חורים.
הוא דיבר: "זה חתול. אני מצאתי אותו ליד הבניין. גור. חתול. אשתי לא מרשה לי להעלות אותו הביתה. היא אומרת שזה עושה לכלוך. אתה אוהב חתולים." ואז, ספק שואל ספק פוקד: "תיקח אותו. חתול. תיקח."
הוא הושיט לי את הקופסה, ומה שהיה בתוכה השמיע יללה צרודה של מחאה.
ואז הזדקף פתאום, הזעיף את גביניו העבותים, ואמר בקול רם מדי: "עבודת האמצע שלך היתה רחוקה מלהיות מושלמת, כן?"
"כן," אמרתי.
הוא הלך משם, בוטש ברגליו בדשא, ממצמץ בעוינות כנגד קרניה האחרונות של השמש. התמהמהתי במקומי עוד רגע והתחלתי לצעוד כשקופסת הנעליים הלא שקטה בחיקי לעבר תחנת האוטובוס.
קיטס לא מש ממני במשך שמונה שנים תמימות, עד מותו בלא עת מ-FIV – מחלת כשל חיסוני של חתולים. הוא היה הבריה המתוקה והטובה ביותר שפגשתי מימיי, והרשימה הקטנה הזאת מוקדשת לזכרו.
ההרשמה למחלקה לתרבות, יצירה והפקה בשיאה! הצטרפו ללימודי תואר ראשון ב-2 מסלולים: ניהול תרבות או עריכה וכתיבה. למידע נוסף: http://bit.ly/1hFFy4E, טלפון: 077-9802423 מייל: ccp@sapir.ac.il
