לפני כשלושה שבועות הובא למנוחות נלסון מנדלה, אחד מאותם אנשים מעטים שסביב דמותם קיים קונצנזוס מקיר אל קיר. הכמות העצומה של מפורסמים ומכובדים שהגיעו ללוויה על מנת לכבד את זכרו, מוכיחה זאת מעבר לכל ספק.
אמצעי התקשורת התחרו ביניהם בשירת שירי הלל למנדלה, גיבור שאין שני לו ולצופים נותר רק להתפעל ממפעל חייו המרשים – מנדלה הביס כמעט לבדו את תופעת האפרטהייד המכוערת. מנדלה לחם ופעל למען החופש, תוך הקרבת החופש האישי שלו, למען שחרור אוכלוסיות חלשות. במותו הפך לסמל של דרום-אפריקה, ועוד כשהיה בין החיים הועלה לדרגת קדוש מעונה.
מאי אלימות למאבק חמוש
נלסון מנדלה נולד ב-1918 במבזו. באותה תקופה השלטון בדרום אפריקה היה נתון בידי "המפלגה הלאומית" שהובילה את מדיניות האפרטהייד. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהפרדה גסה בין לבנים לשחורים: במוסדות חינוך, בתי-חולים, ובכלי התחבורה ציבורית, נאסר על שחורים להתערבב בלבנים. כתוצאה מכך נוצרו שני עולמות מקבילים שלא באו במגע זה עם זה: עולמם המתקדם של הלבנים ועולמם החלש של השחורים.
מנדלה, שחווה את האפליה על בשרו התנגד לה בתוקף ואף הצטרף ל-ANC, ארגון לזכויות השחורים במדינה, שם החל להיאבק בשלטון. תחילה דגל באי-אלימות, אך כשההתנגדות בדרכי השלום לא הניבה פירות חברי ה-ANC עברו למאבק חמוש, ומנדלה תפס פיקוד על הזרוע הצבאית. בשל פעילותם המרדנית, מנהיגי הארגון וביניהם מנדלה נרדפו על ידי המשטרה ובשנת 1964 נעצרו. מנדלה הואשם בפעילות חבלנית ונידון למאסר עולם, וכך העביר 27 שנים בכלא.
ההד העולמי האדיר, לו זכה המאבק נגד אפרטהייד לא הותיר לקהילה הבינלאומית ברירה, אלא להטיל סנקציות כלכליות על דרום אפריקה. ככל שחלף הזמן העיצומים הלכו ונעשו חריפים יותר. בעקבות זאת המצב הכלכלי במדינה התדרדר, דבר שעורר את זעמם של התושבים. או אז פמונה לתפקיד הנשיא פרדריק דה קלרק, נישא גל התרעומת הוא יזם רפורמות מרחיקות לכת.
הקץ לאפרטהייד
מרגע שמנגנון הרפורמות הופעל, לא היה ניתן לעצור את הבלתי נמנע: ב-11 בפברואר 1990 מנדלה יצא לחופשי. ב-1993 זכה בפרס נובל לשלום על "עבודתו לסיומו של שלטון האפרטהייד ועל הנחת היסודות להקמת משטר דמוקרטי בדרום אפריקה". כעבור שנה, לראשונה בתולדות דרום אפריקה נערכו בחירות דמוקרטיות בהן מנדלה נבחר לכהן כנשיא השחור הראשון. אחד ממהלכיו הראשונים בתפקיד היה לשים קץ לאפרטהייד.
ביטול האפרטהייד הוא מעשה חשוב ביותר, שאין להמעיט בערכו. אך בפועל, האם בזכות מנדלה השחורים הפכו להיות אזרחים מן המניין? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. מצד אחד השחורים בדרום אפריקה זכו לקבל זכויות שוות לאלו של הלבנים. אך מצד שני, חלק גדול מהם עדיין מתגורר בעוני ודוחק בתוך גטאות מוקפים גדרות, אחוזי הפשיעה בגטאות אלו גבוהים באופן קיצוני.
ב-2011 ארגון Сitizen’s Council for Public Security פרסם רשימה של עשרת הערים המסוכנות בעולם ויוהנסבורג זכתה בכבוד המפוקפק להיכלל בה. ברשימה המורחבת, המונה חמישים ערים, מופיעות עוד שלוש ערים דרום אפריקאיות נוספות.
כבולים לעוני
שיעור האבטלה במדינה עומד על 40 אחוז ומיותר לציין מהו צבע העור של רובם. להורים שחורים אין אפשרות כלכלית לשלוח את הילדים ללמוד, לפיכך נגזר עליהם להישאר בגבולות הגטו כל חייהם. כך ששנים אחרי השחרור הרשמי, בפועל האוכלוסייה השחורה עדיין לא משוחררת לחלוטין.
להגנתו של מנדלה יש לומר שהוא כיהן כנשיא רק עד 1999 ולכן קשה לבוא אליו בטענות על מצבם העגום של השחורים. עם זאת, גם עם סיום כהונתו הוא נשאר האיש החזק בדרום אפריקה, לא ייתכן שלא הבחין במתרחש. ויתרה מכך – הוא נמנע מלבקר את השלטון על התעלמות מבעיות הציבור השחור ואף שיבח את יורשיו על מדיניות שקולה ומחושבת.
כלי התקשורת העולמיים מציגים את מנדלה כיונת שלום. ייצוג זה נכון במידה מסוימת. יחד עם זאת, אין לשכוח שמנדלה פיקד על פעולות טרור ואפילו סירב להניח את הנשק בתמורה ליציאה מן הכלא. מנגד, אפשר כמובן לטעון שאין דרך אחרת לחולל שינוי ממשי, אך קיימות דוגמאות המוכיחות שאפשר גם אחרת, כמו מרטין לותר קינג.
גווארה, טרוצקי, מנדלה
דמויותיהם של רבים מהלוחמים למען החופש שנויות במחלוקת, יחד עם זאת, נדמה כי לשם יצירת דימוי הרואי, חסרונותיהם ומעשיהם המפוקפקים נדחים. למשל, ארנסטו צ'ה גווארה ששמו בתודעה הציבורית נקשר קשר הדוק במקביל לצדק, היה גם רוצח אכזרי. בשל פקודותיו הוצאו להורג אלפי בני-אדם, אחדים רצח במו ידיו. גווארה נכשל בכל המהפכות שהוביל, להוציא אחת, וגם אותה לא הצליח למנף משום שהתגלה כפוליטיקאי גרוע. עוד דוגמא: לב טרוצקי שכה אהוב על השמאל הליברלי היה מי שהגה את "הטרור האדום", אותו לימים יישם סטלין – התוצאות ידועות לכל.
נלסון מנדלה הוא אמנם לא צ'ה גווארה או ליאון טרוצקי, אך עדיין מדובר באדם מורכב. הבחירה לצייר את דמותו כגיבור אפי, אינה רק התעלמות מהמציאות, זו פשוט צביעות.
