מאז הופעתה של נינט טייב ב"כוכב נולד" לא השקעתי יותר מ-20 דקות צפייה בתכניות ריאליטי של תחרות שירה. השנה יצא לי לזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה בייאוש ורגע לפני שעברתי ל-VOD, ראיתי אותה. נטע ברזילי הופיעה מולי על מסך הטלוויזיה ומשהו בה גרם לי להיתקע על ערוץ 12. ראיתי בחורה גדולה, כזו שהטלוויזיה בדרך כלל לא מרשה לעצמה להציג בפורמטים כאלו, לבושה בסטייל ומדברת לעניין. האודישן שלה ל"הכוכב הבא" הספיק לי כדי להבין שמעכשיו אני המעריצה מספר אחת שלה ושסוף סוף תהיה מישהי שתגנוב מאסי עזר את ההצגה.
המקוריות והכישרון שלה יחד עם התזמונים המדויקים בין הלופר לבין השירה, השליטה שלה במוזיקה, בקהל ובביטחון שהפגינה, הפילו לי את הלסת. שבוע אחרי שבוע חיכיתי רק לביצועים שלה ואמרתי בביטחון שעל התחרות הזאת אפשר לוותר. ברור פה מי המנצחת ומי שחושב אחרת – אבוד לו.
שמחתי שברזילי זכתה ושהיא תהיה זו שתייצג אותנו באירוויזיון, אבל חששתי מהשיר שיצמידו לה, ובצדק. השיר "TOY" שודר באופן רשמי לראשונה ביום ראשון האחרון, אחרי ש"הודלף" לכל אתר אינטרנט אפשרי (טריק תקשורתי ידוע הנועד לייצר באזז). זכינו לצפות ולשמוע שיר על העצמה נשית שנכתב, הולחן והופק בידי שני גברים (דורון מדלי וסתיו ברגר). אגב, גם הגיטריסט גבר וגם הקלידן, נחשו מה? גבר.
הנשים היחידות בפרויקט הזה, מלבד ברזילי, הן הרקדניות. מעבר לזה שהן מיותרות לחלוטין והתנועות שלהן בקליפ גורמות לי להרגיש טוב עם הריקודים שלי כשאני שיכורה, אי אפשר שלא להתאכזב מהתלבושות שלהן שכנראה חולקו בחינם בשוק בצלאל ועומדות לזכות אותנו, הישראלים, בקושי בחצי דרקון של דורין אטיאס. הרקדניות לא שוות את מחיר השאיפה להקפיץ את הקהל; ברזילי מספיקה – היא יכולה לנצח בזכות עצמה כי היא פשוט דיווה.
אבל במקרה של "TOY", הדיווה שלנו התבקשה, משום מה, להישמע כמו תרנגולת. נראה שיש כאן מאמץ יתר להראות שישראל שולחת נציגה שונה מאלו ששלחה בעבר. ברזילי היא האישה הראשונה שמייצגת אותנו באירוויזיון מזה ארבע שנים, היא לא עומדת באידיאל היופי המערבי והסגנון המוזיקלי שלה לא היה נפוץ במיינסטרים לפני כן בארץ. אבל נראה שההפקה דרשה ממנה להיות שונה עד כדי כך שבקושי נדרש ממנה לשיר. אבל לקרקר? וואלה, היא יודעת.
צילום מסך מתוך הקליפ TOY
בשנים האחרונות ישראל מנסה להיענות לאתגר שמציבות לה מדינות אחרות באירוויזיון ושולחת נציגויות מלאות גימיקים שלא משקפים את הלך הרוח של התרבות הישראלית. "TOY" קיבל קצת דרבוקות ו"קולולו" כדי לייצג אקזוטיקה ים תיכונית, מה שכנראה גורם לקהל העולמי לדרג את השיר בראש טבלאות ההימורים. אולי זה מאשר להם את הסטריאוטיפ שבישראל כולם רוכבים על גמלים בין הדיונות ומקשקשים איזה שפה זרה ומכשפת.
מאמץ בולט נוסף להוכיח שישראל שונה ומגוונת זו העובדה שברזילי הולבשה בחמישה לוקים שונים בקליפ שהופק לטובת השיר. גם בגדי היפ-הופ, גם קימונו, גם שמלת נסיכות ורודה ונפוחה. עוד מהלך שרק מעצים את גודש ההתרחשויות המיותרות בקליפ. לא ברור איך זה יכול להועיל לביצוע שיתרחש חי על הבמה ואיך מכל הבלגן יחליטו באיזה לוק להתמקד. כל עוד גם הבגד הזה הוא לא מהחלוקה בשוק בצלאל, יש סיכוי ל"דוז פואה" של דרקונים.
כולנו מבינים שבאירוויזיון הכל גדול יותר, נוצץ יותר, רועש יותר וקיטש שאלוהים ישמור. אבל עם קלף כמו נטע ברזילי צריך לשחק נכון, ועל מנת לנצח אנחנו זקוקים לנטע וללופר בלבד. לא מדובר באמן לא מוכשר וחסר ניסיון שצריך לכסות בתלבושות, תפאורה, רקדניות וגימיקים ביזארים, כמו התרנגולת או התיאור "Wonder Woman" המלווה בתנועת ידיים פתטית בניסיון לחקות את הפוסטר של גל גדות. ברזילי היא אמנית אמיתית ואין צורך להסוות אותה.
