השנה יתקיים לראשונה "מִדרום" – פסטיבל לתרבות עצמאית, שיופק על ידי בוגרי המחזור הראשון של המסלול לניהול אירועי תרבות במחלקה לתרבות, יצירה והפקה, במכללת ספיר. "מִדרום" יפגיש בין אנשי רוח ותרבות מובילים מחוץ לאופקים ומתוכה, יעסוק במתחים הפוליטיים והחברתיים שבין פריפריה ומרכז, יציג תוצרי אמנות מקומיים באופקים, ויציג את הסודות התרבותיים החבויים בעיר.
לטענת מארגני הפסטיבל, הפסטיבל מבקש לפתוח מסורת בעיר אופקים ולחשוף את הציבור לתרבות, לקהילה ולחברה שבאופקים מתוך מפגשים בין אמנים ותרבויות שונות. אחד האמנים הבולטים שיציגו את יצירתם בפסטיבל הוא ז'וזף דדון, אמן קולנוע ווידאו ארט שחי ויוצר באופקים. יצירתו, "ציון" היא סרט אילם בן 11 דקות שצולם בשחור-לבן בפורמט של 16 מ"מ, במוזיאון הלובר בפריז. הכוכבת הראשית והיחידה של הסרט היא ציון, אותה מגלמת רונית אלקבץ.
בריאיון ל"מעמול" מסביר דדון מי היא אותה אישה המכונה ציון "היא האישה שמדברים עליה בתנ"ך, אותה ירושלים שכל גדולי עולם נוהרים אחריה במשך כל ההיסטוריה. היא נכנסת לתוך המחלקה של מסופוטמיה במוזיאון הלובר, כמקום הכי חשוב בתרבות המערב וגם כמקום שכל הפריטים של המזרח, נגנבו מן המזרח אל המערב. מי היא ציון? פעם היא אלמנה, פעם אישה טמאה, פעם אישה טהורה, פעם אישה מעורערת פעם אישה חזקה, בכל מיני מצבים".
למרות שבתרבות הישראלית ציון הפך לצי-יון, שם גברי טיפוסי שנהגה במלעיל, יחסו של דדון אליה היה מאז ומתמיד כאל אישה. "ציון זה בלשון נקבה, זאת אישה ביהדות. גם באינטרנט ובלוגים בכל העולם, שמלאים בשיחות על ישראל, ההתייחסות אל ישראל היא דיבור על ציון. יש שם שטח אמביוולנטי שהוא ציונות והנוצרים, שמדברים על ישראל כציון התנ"כית לא הישראלית. ככה הם רואים את ישראל. אפשר לראות שם לכאן או לכאן, אנטישמיות או אהבה, זה מקום טעון. הסרט, באורך מלא, מגולל את כל הסיפור של ציון כפריפריה וציון שמגיעה למערב ומוכתרת על ידי המערב, היא הופכת לציון בזכות המערב. כאן, בשחור-לבן, אין את הצילומים של אופקים, הוא קורה רק בתוך מוזיאון הלובר".
הקשר הסמביוטי שלך עם אופקים לא מובן מאליו, כי לרוב אמנים שגדלים בפריפריה עוזבים למרכז כדי ליצור שם. המקום בו גדלו מוזכר אבל מהר מאוד הם מתנתקים מהשיוך שלהם.
יש אפילו סוג של התכחשות ברקע שמהדהדת. הבעיה היא שמי שרוצה להמשיך בכל מיני עיסוקים שאין בדרום חייב לעזוב. אבל מעבר לסיבה הזאת יש את השיכחה 'אנחנו מגיעים לתל אביב או לפריז, זה לא משנה, סוף סוף נגאלנו'. מה שמעניין אותי, זה להעלות את הנושא התרבותי שיש בפריפריה. כי בתרבות הישראלית הקיבוץ היה האליטה התרבותית עם גלריות לאמנות. בפריפריות בישראל לא הייתה גלריה לאמנות. בעיירת פיתוח, אני מדגיש, לא היה דבר כזה. מה יש בעיירת פיתוח? יש מתנ"ס, אבל הוא לא מספק תנאים אופטימאליים לתרבות. אין נגישות לתושבי עיירות פיתוח לאמנות טובה, אמנות שהם יוכלו ליהנות ממנה וזו הבעיה הגדולה, שהיא גם בעיה פוליטית.
אך למרות שאין תנאים אופטימאליים לאמנות טובה, יש דרישה. לכן לפני שלוש שנים ייסד דדון פרויקט למצוינות תרבותית שנקרא "במדבר". מטרתו ליצור מודל שיאפשר לעשות אמנות בפריפריה, ובעקבותיו יגיעו יוזמות נוספות לעשייה תרבותית כמו פסטיבל "מִדרום". דדון קיבץ קבוצה של עשרה בני נוער והיום הם קבוצה של עשרה סטודנטים, שחלקם תושבי אופקים וחלקם מתל אביב. בשנה שעברה הם הקימו סדנת משחק עם השחקנית אוולין הגואל, לאחר מכן היה כל חודשיים סיור במוזיאון לאמנות עכשווית ולאחר מכן הם עשו סרט משותף שהוקרן במערה באופקים והפך לאירוע עירוני.
כמו טיפה של מים על נייר יבש
בניגוד לשכנותיה יראות השמים, האחת שדרות יראת הקסאמים, והאחת נתיבות יראת הבאבות, אופקים נשארה נטולת התייחסות תקשורתית ותודעתית. לאופקים לא מגיע נוחי דנקנר כדי לקבל ברכה מ"הרנטגן", ולא מגיע ראש הממשלה לביקור בגן ילדים שניצל בנס מפגיעת טיל וגם אין להם מירי בוהדנה "אין עליה ירי של טילים, אז היא לא כל כך סקסית" מסביר דדון את הסיבה להיעדר הזוהר "אופקים קודם כל היא לא על הכביש בין באר שבע לשדרות, צריך לפנות בצומת גילת כדי להגיע לאופקים. נתיבות ושדרות הן על הדרך ואדם שנוסע לבאר שבע או לתל אביב עובר דרך העיירות האלה, גם אם הוא רק חולף. אופקים מרוחקת גם מהבחינה הזאת וגם בתודעה, לכן צריך לעשות משהו. אין אפיון לעיר, אנחנו לא יודעים למה היא קיימת. חשבו שכמו שאתה שם טיפה של מים על נייר יבש ואז המים מתפשטים כמו שורשים, אופקים תהיה עיר שדה שתשמש את הקיבוצים והמושבים מסביב", מסביר דדון באמצעות דימוי מעולמו, את מדיניות פיזור האוכלוסין של שנות החמישים במדינת ישראל. "הקיבוצים התפתחו מעצמם עם החקלאות הדשנה שיש מסביב כמו החוחובה, אבל הם לא שיתפו את תושבי עיירת הפיתוח הקטנה. היה קיר בין האוכלוסייה הקיבוצית שהייתה "יותר מתורבתת", לבין תושבי אופקים שהיו עולים מצפון אפריקה שהביאו אותם למעברות. לא הושקעו אותם אנרגיות באופקים, כמו בקיבוצים ובמושבים, שהיו צרכים את אופקים כדי להתקיים".
אך למרות התסכול שממלא את דדון בגלל חוסר צדק בסיסי, הוא מיד מוסיף: "יש באופקים משהו מיוחד, וזה איכות האנשים. התושבים מאוד חמים, האנשים פשוט מקסימים וטובים. אנחנו לא מוצאים את עצמינו בעיירת פריפריה כמו בצרפת, ששם יש אלימות גדולה ואתה לא יכול לצאת באחת בלילה לרחוב. יש כאן איכות של תושבים למרות כל הקושי". כשדדון אומר את זה אפשר להאמין לו. הוא לא זה שמגיע מבחוץ ומתאר את האנשים כחמים וטובים, כאילו זה הדבר היחיד שיש להם לתרום לעולם. הוא כל כך יודע שיש מעבר, פשוט צריך לגלות ולעשות.
"היום גם הכול השתנה. להיות נער באופקים או להיות נער ברמת אביב זה אותו דבר, כי לשניהם יש פייסבוק ושניהם רואים 'האח הגדול'. מי שבאמת רוצה תרבות ברמה גבוהה, זה רצון אישי". בעידן הגלובלי העימות כבר עבר למקום אחר, לכן דדון מציע דבר אחר "להביא לאנשים בפריפריה פרוגראמה טובה. גם כשפנו אלי לגבי הפסטיבל עניתי 'יש לכם רצון טוב, אז בואו תגידו מה אתם מביאים לאופקים שלא היה. מה הפסטיבל יביא למקום? האם תקשרתם עם התושבים עצמם מעבר למוסדות? בסוף התושבים יבואו בגלל התקשורת הישירה איתם, כי יש סוג של ייאוש עם העניין הפוליטי. אין יותר חלום שמשהו ישתנה כל כך מהר. וכששמעתי על הפסטיבל ועל התכנית מיד תמכתי ושיתפתי פעולה עם הפסטיבל. דדון רואה את הדורם כיום כמרחב שבכל זאת מתמלא בעשייה והתעוררות תרבותית. "כבר שתים עשרה שנים אני נוסע לכל מיני מקומות ולא היה כלום. היה לי קשה כי הרגשתי שאני לבד בלב המערכה ולמי אכפת. היום יש יותר, יש תמיד כמובן גם את הרצון הפוליטי לחזק את מי שהתחזק. וזה כבר דברים שתלויים בתפיסה מרחבית ורוחבית של ממשלה, אבל אולי היא תופתע מקולות של אנשים שכן מעלים את הדברים האלה על סדר היום. כמו פסטיבל "מִדרום" שאולי יהפוך למסורת".
לגבי התפיסה של מרכז- פריפריה, אתה מאמין שאפשר ליצור כאן מרכז תרבותי עצמאי, בלי הצורך המתמיד להשוואה עם המרכז?
באופן אישי אין לי את הנטייה הזאת. מה שאני עושה, אני המרכז בדרום שלי. לא משנה איפה אתה עושה אמנות ואתה עושה אותה ברמה גבוהה, אז היא נמצאת בכל מקום. אני באתי מאופקים ואני הבמאי הישראלי הראשון שצילם בלובר. זה עניין של תפיסה אישית ובטחון אישי. אני חושב שצריך לקחת ממקומות מרכזיים ולייצר דינאמיקה בין הדרום למרכז, וכשאתה יוצר משהו בפריפריה, אז אתה חושף אותו למרכז ואז המרכז צורך ממך אמירה שהיא פריפריאלית. אופקים היא מרכז החיים שלי, היא לא יכולה להיות משנית.מרכז העשייה שלי זה הנושא שאני עובד איתו. השאלה מה אדם רוצה מעצמו ואם הוא רוצה לחיות במרכז אז שיחיה במרכז. אבל לפעמים ההשוואה הזאת היא בלתי נמנעת. ברגע שאתה מציב בלב היצירה שלך את אופקים, אז גם השיח סביבה יהיה גם על יחסי מרכז- פריפריה, גם אם זה נעשה באופן כפוי. הדיון הפריפריאלי הוא נושא מרתק בעיני. יש נוף אחר, נוף שמורכב מאוכלוסייה חדשה וותיקה. יש כל כך הרבה אופציות אמנותיות לפתח סביב הנושא הזה: עיצוב, אדריכלות קולנוע, אמנות וכלכלה".
דיאלוג תרבותי עשיר מדרום
כשהגדירו את דדון "חלוץ" הוא התנגד נחרצות להגדרה, פשוט כי הוא לא מאמין בקיומה כיום. אבל להתחיל בקטן הוא מאמין ועושה, בתקווה שזה רק יגדל באמצעות הפרויקטים שלו "זה ללוות את מי שנמצא בפריפריה וללמד אותו את השפה, להתקדם במערכת החברתית, הקפיטליסטית או התרבותית של היום, כי הכול אליטות. שהמדינה תפתח תוכניות, מעבר לעבודה שעוסקת במצוקה. מה שצריך לפתח הוא לא רק מצוקה כלכלית, זה לתת תוכניות שיעזרו להתפתח במחוזות אחרים. להתחיל מהשורש עם ילדים ובני נוער ולהעביר אותם לרמת לימודים גבוהה. זה העתיד שלנו".
יחד עם החינוך, דדון מאמין בתהליך נוסף שיכול להתרחש והוא מעבר של אנשים מהמרכז הצפוף לפריפריה השקטה, שתאפשר להוריד הילוך מבחינת קצב החיים הסואן "הזמנתי את צבי אפרת, יזם 'הפרויקט הישראלי', לפרויקט של הפיכת מפעל נטוש באופקים לחממה תרבותית וחברתית. הוא אומר, שבעוד עשרים שנה המרכז יתפוצץ, בגלל שאין מקום ואנשים יעברו לעיירות הפיתוח כמקום של איכות. כמו בארה"ב ובצרפת, שאנשים הולכים בסוף השבוע לחיות בפריפריה ויש בזה קסם. האוכל קצת אחר, האווירה יותר חמימה מהעיר וזה מייצר סוג של חברה דינאמית. וכמובן הפריחה התרבותית שרק הולכת וגוברת ומאפשרת דיאלוג תרבותי עשיר. לדוגמא המחלקה לקולנוע בספיר עם 'פסטיבל קולנוע דרום' והמגזין 'מעמול', לפני עשור זה לא היה דבר כזה. לחשוב שנדבר עלינו, על עצמינו מתוכנו, לא היה מקום כזה. יש את המגזין 'כביש 40' שפתאום רואים אותו בתל אביב וזה מקסים. פתאום אנשים בתל אביב אומרים 'יש אקשן בדרום, בוא נלך לשם'. לכן אסור לזלזל בכל יוזמה שהיא ואם יש תחרות זה מצוין, כי סימן שמשהו קורה".
דדון משתתף גם בפסטיבל קולנוע דרום העשירי שמתקיים בימים אלו בשדרות "אני משתתף בשירה וקולנוע עם אברהם יעקבי ואראה קטעים מהסרטים שלי מפרויקט "במדבר" ו"אופקים", שמוקרן בימים אלה גם במוזיאון הנגב. אני משתתף בעוד תערוכה בירושלים בשם "שמ-לה", שזה אודות השמלה והתייחסות אמנים לשמלה ולדימוי שלה באמנות.
למה בעצם בכל זאת להישאר בדרום וליצור מתוך הדרום? הרי כמו שאתה אומר בעצמך, היית בהרבה מקומות ויצרת בהרבה מקומות, אפשר להניח שפריז לא פחות מעניינת, בלשון המעטה.
"אני אגיד לך, אני קם בבוקר בגלל אופקים. ההשראה הגדולה והקסם הגדול של בליל הנושאים שיש בדרום, גורם לי ליצור כל יום. אני חושב שהדרום הוא אוצר מלא של אפשרויות חדשות באמנות, בכלכלה ובהמון דברים. זה מקום שעדין אפשר לפעול בו ולחדש בו כי זה מדבר. עזבי את אופקים ותל אביב, בואי נדבר באמת על פריז וניו יורק מול פריפריות בעולם. אתה הולך לעיר הגדולה והכול כבר מלא, אין מקום, לכן זה מקום מדהים להוציא דברים חדשים. בארץ גם אין מנוס מלהתייחס למקום. אני תמיד שואל את עצמי 'עוד הפעם המקום?' כל האמנים הישראלים מתייחסים למקום, אמן ניו יורקי לא מתעסק במקום, אלא עוסק באמנות".
נראה שדדון בטוח בעצמו. הוא יוצר מפגש דו כיווני בין המרכז לפריפריה. לא עוד שיח חד כיווני מלא בדעות קדומות, אלא יוזמה להכרות אמיתית שמובילה לשינוי. "אני במקומי ויש לי את הסטאטוס שלי שהוא מאוד ברור. כשאני במרכז אני תושב אופקים, אני מדבר על הפריפריה ועל המדבר וזה ברור. הרי מה זה אופקים? זה אופק בלשון רבים. אני טוען שאופקים היא מקום ללא מקום. זה מקום גיאוגרפי, אבל כשאתה נמצא בלב האופק, אתה לא נמצא במקום. אי אפשר להגיע למקום הזה. יש לזה כוח גדול".
