יריד האמנות המסחרי "צבע טרי", שמנוהל ומופק כולו על ידי נשים, חגג השנה עשור במרכז הירידים בתל אביב (26-30.4.2018). שפע יצירות של אמנים צעירים וותיקים, גלריות ישראליות ואמנים שהגיעו במיוחד מחו"ל השתלטו על חללי ההאנגרים הגדולים ומילאו אותם בצבעים והשראה. האיכות והדמיון הפורה שעם ישראל בורך בו היו חגיגה לעיניים. מה כדאי לראות? במיוחד את הניסיונות של אמנים כמו אביב גרינברג וקטורה מנור להציג פרויקטים ייחודיים; כאלו שבחלקם נראים לא מרוטשים, וגם כאלו שלא מיישרים קו עם הצביון המקובל של ירידי אמנות מסחריים.
ביום שני ננעלו שערי היריד, וגם הפעם הוא הצטייר בתקשורת כהצלחה בעקבות 50 אלף האורחים שביקרו בו – מספר שהמוזיאונים הגדולים בארץ היו משתוקקים לארח. האם רק בכך נמדדת הצלחת היריד? או שאולי בכלל ההצלחה טמונה במכירות המסחריות של יצירות האמנות במתחם הצפוף? רגע של כנות נחוץ פה, המכירות הן מדד בעייתי כי למארגני היריד יש מנגנון כלכלי משומן שכולל עשרות נותני חסות כמו מפעל הפיס וסותביס'. השאלה הגדולה היא – לאן נעלמה האמנות?
ההתמסחרות באמנות ביריד באה לידי ביטוי בהשתלטות כוחות ההון על עולם האמנות הישראלי, כך שהיריד מעלה את ערכם של בעלי הממון הרוכשים את פרטי האמנות. זאת על ידי השתתפותם בוועדות הקבלה והמיון של האמנים והיצירות, בדיונים בתקשורת, במתן במה לפרסים על שמם ובאופן כללי מיתוגם כ- V.I.P היריד נפתח לכבוד האנשים העשירים והחשובים יומיים לפני הפתיחה הרשמית, כדי שיוכלו לקנות ולהתרשם לפני כולם. וכך שוב האליטה החברתית, הם אלו שמשפיעים על שדות התרבות בכלל ועל השדה החברתי – אמנותי בפרט.
האם "צבע טרי" הוא מזיק ונצלני? תלוי את מי שואלים, צוות השיפוט ביריד שאחראים על ניהול וקביעת סדר יום, דרך תערוכות ומאמרים נבלע בחוסר ברירה בין מלתעותיו של הקפיטליזם. ואם זה ככה, למה האנשים "הנכונים" בתחום האמנות משתפים פעולה עם ירידים המהווים סכנה לאמנות ישראלית? לאמנות יש יחסי אהבה – שנאה בכל הקשור לכסף, ועם זאת, היריד הנתמך ברובו מחסויות, הוא מעין מראה לאופן בו החברה הישראלית נותנת מקום לערכי התרבות שלה.
ניתן לטעון שאחד מהיתרונות של "צבע טרי" הוא המפגש בין קהלים חדשים לבין עולם האמנות. מצד אחד, האמנים רוצים להישאר נאמנים לעקרונות היצירה שלהם, להזדהות עם היצירה ולהתפרנס מעבודתם; מצד שני, כשכסף מעורב תמיד קיים החשש ממסחריות יתר. זהו מדרון חלקלק שיכול לגרום ליצירת אמנות להפסיק להיות מחאה של רעיון ולהפוך לדקורציה יקרה למי שידו משגת.
