בן מולינה (25), סטודנט לתקשורת חזותית ב"שנקר", שירת במהלך מבצע "צוק איתן" כקצין מודיעין ביחידת "אגוז" ומאז הוא מתמודד עם פוסט טראומה, תופעה רגשית המכונה גם PTSD. "לאחרונה הבנתי שזאת תופעה שכיחה יותר ממה שחשבתי. אני לא מדבר באופן כללי, אלא בהקשר של צוק איתן, עברו ארבע שנים ואני מבין שמשהו קורה. עד עכשיו לא דיברו על זה".
באמצעות אמנות הוא מעבד את האירועים שעבר והופך את הכאב ליצירה. סרטון אנימציה שיצר לפני כחודשיים לתרגיל בלימודים, בנושא "סוף לילדות", גרם לו להתמודד מחדש עם הפצעים. בראיון מיוחד הוא מספר על סרטון האנימציה שפרסם והפך לוויראלי, ועל החוויה האישית בעקבות חשיפת פצעים ישנים מהמבצע ההוא.
מה מסמל עבורך את אובדן הילדות? השירות הצבאי או מבצע "צוק איתן"?
"גם וגם, אבל משהו במלחמה מרגיש כמו מנגנון העצמה, כמו סטרואידים. השלילה של הילדות היא בסיטואציה שאומרים לנו מה לעשות, נותנים לנו נשק ואומרים לנו 'אתם לא ילדים'. אבל המלחמה לוקחת את זה צעד אחד קדימה, היא מראה לך את הצד המכוער של העולם. אין יותר מכוער מבני אדם שמנסים להרוג אחד את השני, זה בלתי נתפס".
התרגולים שעושים לפני המלחמה חשובים?
"בלי תרגולים זה בלתי אפשרי. בעיניי, אין דבר שמכין אותך למלחמה, לפחות בפעם הראשונה. אני מניח שאנשים שהיו לפחות במלחמה אחת, מגיעים כבר עם מוכנות, ציפייה ואדישות. שום דבר לא מכין אותך למראות של הדברים האלה. כקצין מודיעין אתה יודע איך הדברים נראים, הלוחמים בקצה לא יודעים איך השטח נראה. באחד מהמקרים הגענו לבית שהכרתי מתצלומים, אבל זה כבר לא היה בית, הוא היה שבור ומרוסק. זה היה המראה הראשון שראיתי במלחמה. כשאתה מדמיין מלחמה לפני שאתה נכנס, אתה מדמיין בתים ורחוב אבל אין כלום, זה גוש אחד של הריסות".
איך זה הרגיש שהסרטון הפך וויראלי? זה הציף את הטראומה שוב?
"אין משמעות לעיצוב כשהוא נמצא בכיס, אני לא יכול לכתוב למגירה, כל עיצוב חייב לייצר רגש, בטח שסרטון. היה לזה משקל שסיפרתי על החוויה – על הסיפור שמאחורי העיצוב. שניה אחרי שניתקתי את השיחה עם מפיק התכנית של ה'צינור', הבנתי שאני צריך לדבר בטלוויזיה, מול כולם, על משהו אישי. אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. יש אמביוולנטיות בחוויה: מצד אחד, התרגשות ענקית שבכלל מדברים על משהו שלי בתקשורת ועל נושא שיקר לליבי ופתאום מקבל ערך. מצד שני, יש עניין של מחויבות לעיסוק בנושא. כל פעם שאני פותח את ה'יומן' מהמלחמה זאת רכבת הרים. הרגע הכי קשה זה כשהבאז יורד, בשנייה אחת אתה לבד. אבל זה כבר קשור לאמנות ואמנים ולא לפוסט טראומה".
מה המסר שאתה יכול לתת לאחרים שחווים את זה?
"קודם כל הייתי אומר להם –'זה בסדר!'. בהתחלה יש תחושת בושה, במיוחד למי שחווה פוסט טראומה מתוך קרב; כי זה אומר שהוא היה חייל לוחם, והוא מגיע מתרבות מאצ'ואיסטית שלא נותנת לגיטימציה לרגשות האלה. אחרי המלחמה קברנו לוחמים מהיחידה וכבר שבוע אחרי זה המשכנו לפרויקט הבא, כמה זה מטורף. הדבר הראשון שהייתי אומר זה 'זה בסדר'. לייצר להם איזו אנחת רווחה לרגע".
מולינה מספר שבזמן השירות הצבאי הוא היה אובססיבי לכתיבת יומן אישי, הוא כתב כל דבר שהרגיש כדי לתת ביטוי מילולי לרגשות שלו. בזמן המלחמה זה הלך והתעצם, ובשבוע בו יצא להפוגה קצרה מהלחימה בשג'אעיה, הוא תיעד את החוויה ביומן שלו.
קטע מתוך היומן האישי שמולינה כתב:
"קרב שג'אעיה.
אם הייתה נקודה מכוננת באירועים של הימים ההם, זו הפריקה מהנמ"ר. היציאה מהמקום המוכר והבטוח, שמביט החוצה באמצעות מצלמות היישר לתוך המציאות הקשוחה. מציאות שאותן מצלמות ניסו לדמות אך ללא הצלחה.
נכנסנו לתוך אחד הבתים תחת אש פצמ"רים, המראה הראשון שקיבל את פניי היה של שני פצועים מרסיסים, אחד בעין והשני בכל הגוף. לשמאלי התיישב מילואימניק מהחפ"ק ואמר כאילו בצחוק 'טוב, אני מציתי'. נשכבתי מפוחד בחדר הסמוך לזה שנכנסנו ממנו וחיכיתי שמישהו יסביר לי מה קורה ובכלל, מה אני צריך לעשות.
מפקד החפ"ק הורה לי לחפות על אחד החלונות, במצבים כאלה פקודה היא תרופת ההרגעה הטובה ביותר. זיהיתי את הפרדס שמולי מתצלומי האוויר והבנתי איפה אני נמצא, אבל מיד פחדתי שוב. אולי יגיעו מפה מחבלים ומי אני שאעצור אותם? כל הבית היה הרוס, לא היה רהיט אחד במקום. כדי להכניס את עצמי לאווירת הקרב, הפכתי שולחן להסתתר מאחוריו ושברתי את זכוכית החלון עם הקנה כדי לא להיפגע מרסיסים. המפקד אמר לי לעזוב את החיפוי ולעשות מודיעין. לא היה לי מושג מה לעשות, תפסה אותי חרדה משתקת.
בכל פעם שהיה פיצוץ, הבית רעד כאילו היה חסר יסודות. לא היה ברור מתי זה פצמ"ר שלהם ומתי זה מטוס שלנו. באותו הזמן חשבתי על דבר אחד בלבד: תמיד שנאתי את המלחמה, עכשיו אני מבין למה".
