הכל אכן דבש
בשנת 2003 החלתי לפתח אלרגיה ליעל פוליאקוב, עם צאת הסדרה האהובה עליי בתולדות הטמטום האנושי "אחד העם". את האלרגיה שלי ליוו מצבי כפית בלתי נשלטים, ולעיתים גם איבה קשה בגלל דמותה החצופה והגרוטסקית. לפעמים אהבתי אותה, ולפעמים שנאתי. המצב המשיך להידרדר גם בהמשך עם צאת הספין אוף "אחד העם 101". ואז הגיע "הכל דבש", ו"גולשי ספות". ועכשיו, ה"פוליאקובים".נדמה שליעל פוליאקוב יש חיבה גדולה לשם משפחתה ולקלאס חומרי בתערובת של טראש עממי קיצוני, והיא מתעקשת להמשיך לכתוב על כל זה באור ספק חינני ספק מזעזע.
באמצעות פה מלוכלך, ריבים ממושכים על הירושה של אמה החיה- מתה, הלוא היא שוש פוליאקוב שבחרה בגילה המופלג לחגוג את החיים עם ציפרלקס וואליום, בן בכור שמסתמן כהזיה מהלכת, אולם דמות מכוננת שמבהירה לכולנו למה גברים צריכים לצאת מהבית בגיל צעיר. אח גדול שמפזר עשבים בכל הבית כהתנגדות לאנרגיות השליליות של אמו, אח נוסף שירש את המרירות המשעשעת של אמו, בעל ספק תמני ספק מרוקאי ספק בעל עמוד שדרה שהוא במקרה גם בנה של הפסיכולוגית של יעל, וכאמור, יעל פוליאקוב אחת שמצליחה שוב לתבל לי את השעות המתות בחיים עם הומור מרושע, ואפס סבלנות לעולם.
הסבל של כולם
בפרק הראשון נדמה שיעל כופה על משפחתה את ההשתתפות בסדרה, כשרק היא כמובן קוטפת ממנה רווחים. אמה שואלת האם מדובר בסדרת דוקי, כשהכוונה היא כמובן לסדרה דוקומנטרית. לאחר מכן, איתמר אחיה משוכנע שזה ריאליטי ומסרב בתוקף לטראש שממשיך להכות את משפחתם בגלל אחותו. בעלה בכלל לא מבין מה נפל עליו, ובאופן כללי רק יעל נראית מרוצה מהסבל של כולם. הדוקי ריאליטי הזה מבוים באופן שקצת לועג לכל עידן הדוקי ריאליטי. ולא רק שהוא לועג, הוא גם לא מתחנף או עושה חשבון, גם לא לאבא שבשמיים.
נדמה שיעל קלטה את משמעות החיים אחרי לכתו של אביה, והמשמעות היא שאין שום משמעות פרט לגיהוץ חמישים אלף שקל בוויזה, להזמין ספר אישי לביתה שלוש פעמים בשבוע, סטייליסטית שמוכרת לה משקפי שמש בשלושת אלפים שקלים עגומים, וחוסר רצון להתפשר על מה שהיא חושבת שמגיע לה מתוקף מעמדה הלא ברור בתרבותנו. הזעזוע העמוק תקף אותה כשקיבלה מההפקה את רכב היונדאי "פח" כפי שכינתה אותו, ולאחר קריאה לסנג'ר שלה ציון ברוך, זכתה בהתאם למעמדה לפורש מתוקתקת. רק בהמשך, מבינים שהיא בכלל שילמה עליה כדי לשמח את בעלה, והוויזה שלה בכלל לא עברה. אבל זה בסדר, לאף אחד לא אכפת. אז למה אני עדיין כל כך אוהבת את יעל פוליאקוב?
אין אצלה עשה ואל תעשה, היא פשוט עושה. היא אמא, אבל לא באמת. נראה שמישהו משני הילדים שכבר הספיקה לעשות משנה לה את לוח הזמנים. הלקסיקון שלה לא בוחל באמצעים, ואת מה שרוב האנשים יכולים להגיד רק בינם לבין עצמם היא אומרת בקול רם. אפילו שזה מבוים, המשפחה הזאת בעלת שריטות כה עמוקות שלשמוע את שלושת האחים אומרים כמה שוש עושה להם כאב ראש, ואיך הגיע הזמן כבר להכניס אותה לבית אבות, נשמע אמין. החוצפה והישירות שלה מסמנים רמה חדשה של ביטחון עצמי, ונדמה שהמחשבה שלה באמת יוצרת לה מציאות. האופן בו בני משפחתה כה סובלים בגלל מי שהיא ומה שהיא עושה, והעובדה כי היא פשוט צוחקת להם בפנים כל הדרך אל הבנק ואל שמחת החיים, פשוט מעודדת את הצופה העני, כאמור אנוכי, לעשות את כל העולה על רוחו.
אחרי שערבבתי הכל בתוך סיר קיבלתי מנה גדושה של מציאות מדומה, שנוח לי לחשוב שהיא אמתית. למי אכפת אם זה ריאליטי זול או דוקו מתחכם ורגיש. יעל פוליאקוב היא מינוס בליטת הישבן של קים קרדשיאן, מינוס קניה ווסט ופלוס מינוס חמור בבנק. אך עד כה נדמה כי משפחת פוליאקוב היא הדבר הכי קרוב שיש לנו במדינה למשפחה שמתפרנסת מהפדיחות של עצמה, מהדמות הכי סלבריטאית במשפחה, ומלא לעשות כלום ברוטב שום. מה שהופך את המשפחה הזו, לדבר הכי מבדר שיש על המסך. ובידור זה חשוב, עכשיו כשליברמן שר הביטחון.
