הצפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה התיעודית החדשה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (ערוץ 13), פרי יצירתם של דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר, הייתה בשבילי כמו אגרוף לבטן. אמנם שמעתי בעבר בחצי אוזן את המשפטים "תחזירו אותנו למרוקו", "לא היה כביש, לא כלום, רק חולות", או "יא אללה, לאן הגענו?" – אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפטים הללו קיבלו זהות וגובו על ידי עדויות, פרוטוקולים ומסמכים שהיו חסויים עד כה. דרעי, מפיק ובמאי הסדרה (בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר), חושף את האמת המטלטלת על המנגנון המשומן של ההנהגה בישראל כלפי עולי צפון אפריקה החל משנות ה-50, באמצעות סיפור חייהם של הוריו; מסכת שקרים, גזענות בוטה, אפליה, ניצול, אלימות והתעלמות טוטאלית מזכות הבחירה שניתנה לאזרחי המדינה הדמוקרטית – כל זאת במטרה לשכן את העולים בעיירות פיתוח שוממות, הרחק מהמרכז ההגמוני שהיה מיועד אז לעולים אחרים.
סיפור מסעם של אסתר ומאיר בוהדנה שעלו בשנת 1963 ממרוקו לארץ זבת החלב והדבש, כמו זה של הוריו של דרעי המובא לצופים בסדרה, לא היה מתוק במיוחד; חודש במחנה עולים צפוף ומזוהם במרסיי עם תינוק בגיל שמונה חודשים והריון בחודש חמישי, שממה, עיכוב בתחנת המשטרה, ארבעה ימים בנתב"ג על מזרנים והונאה אחת גדולה שנמשכה שמונה שנים – נשמע כמו סרט רע? זהו סיפורם של סבי וסבתי, שהותירו מאחור את חייהם בקזבלנקה כדי להגשים את חלומם הגדול: לחיות במדינת היהודים. בעקבות סדרת התעודה החשובה של דרעי, החלטתי לשוב לפצעי משפחתי שטרם הגלידו וראיינתי את סבתי על ההתמודדות עם השנים הכי קשות שלה ושל סבא בישראל.
"הכניסו אותנו לאולם, נתנו לנו כוס תה ופרוסת לחם עם ריבה ומיד אחר כך צילמו אותנו לתעודת העלייה. חילקו לנו את תעודות העולים ושאלו כל אחד איפה הוא רוצה לגור, אנחנו ישר אמרנו 'נתניה'. היה לנו ברור שנגור שם – המשפחות שלנו, שעלו לישראל כמה שנים לפנינו, נשלחו לנתניה ושיבחו אותה בלי סוף".
וקיבלתם את מה שרציתם?
"נציגי הסוכנות היהודית אמרו לנו 'ניתן לכם מקום אחר, טוב יותר! חמש דק' הליכה מנתניה', אבל אנחנו התעקשנו. אחד המרוקאים שכבר עלה לארץ ניגש אלינו ואמר לנו: 'קחו את ההצעה, כדאי לכם. 'קדימה' זה מקום יפה, אני ביקרתי שם'. בדיעבד הבנו שהוא עבד עם הסוכנות. לבסוף השתכנענו ועלינו עם המזוודות על מונית היישר אל קדימה".
איך הייתה קבלת הפנים בקדימה?
"נהג המונית עצר את הרכב ואמר שהגענו, הבטתי מהחלון וחשכו עיניי. ראיתי הרבה חולות ואולי שני בניינים באופק, זבובים מכל עבר, תחנה מרכזית עשויה מפחונים – מקום שומם בלי כבישים, בלי מדרכות, בלי חנויות ואפילו בלי אנשים. להגיע מעיר מפותחת, יפה וצבעונית כמו קזבלנקה למקום ההוא, היה הלם גדול עבורי. הייתי אז רק בת 19, ילדה, התחלתי לבכות וצעקתי על הנהג: 'לאן הבאת אותנו?' שתי נשים מרוקאיות התקרבו למונית וצעקו: 'מגיע לכם, יאללה תרדו! תסבלו קצת כמו שאנחנו סובלות פה'. אחרי שלוש שעות שבמהלכן ניסה נהג המונית לשכנע אותנו לרדת, סבא ירד מהמונית ואמר לי: 'אני אסע לנתניה ואקרא למשפחה שלי שתבוא לעזור לנו, תישארי במונית עד שאני אחזור".
איך הוא נסע לנתניה? אמרת שלא הייתה נפש חיה באזור?
"האמת, עד היום אני לא יודעת. הוא ידע לדבר עברית, אני בטוחה שזה עזר לו. חצי יום לקח לו להגיע לנתניה, ואני בינתיים נשארתי עם הנהג במונית; בלי אוכל, בלי מים, בלי חלב לתינוק שלי. אחרי כמה שעות פקעה סבלנותו של נהג המונית והוא החליט לקחת אותי לתחנת המשטרה. השוטרים דיברו איתי בעברית ולא הבנתי, עד שאחד השוטרים שדיבר צרפתית ניגש אלי ושאל אותי למה אני לא יורדת מהמונית, אמרתי לו: 'אני רוצה לחזור למרוקו, זה לא בשבילי, אין פה כלום! זו ההתנהגות שאנחנו מקבלים?' השוטר התעצבן עלי ושלח אותי בחזרה למונית, שעשתה את דרכה שוב לקדימה. סבא חיכה לי שם עם אחיו, שהזמין אותנו לישון אצלו באותו הלילה".
לא היה שלב שחשבתם לוותר על החלום לגור בנתניה? עוגמת הנפש שנגרמה לכם לא שברה אתכם?
"לא. למחרת נסענו חזרה לשדה התעופה ואמרנו לסוכנות 'או נתניה, או שתחזירו אותנו למרוקו'. הם ניסו להשקיט אותנו כשאמרו לנו משפטים כמו 'אתם תתרגלו', 'כל התחלה היא קשה', 'מאוחר מידי'. אבל אנחנו לא וויתרנו, רצינו עיר – רצינו נתניה".
סבי, מאיר בוהדנה, הוא אקטיביסט בנשמתו – אם לא היה מסתובב במשך ארבעה ימים בשדה בין עולים חדשים ממרוקו ורומניה וצועק להם: "אל תחתמו, אם תחתמו יזרקו אתכם במקומות שאתם לא רוצים", כנראה היה הופך גם הוא לפלסטלינה שההנהגה עיצבה ופיזרה ברחבי ישראל כאוות נפשה.
ארבעה ימים? זה מה שנדרש בכדי לשבור את הסוכנות היהודית?
"אחרי ארבעה ימים שישנו על מזרונים בשדה, ניגש אלינו בחור מרוקאי שעבד גם הוא עם הסוכנות ואמר לסבא: 'אני רואה שאתה אדם דתי, אני נציג מטעם בנק מזרחי, אנחנו מחפשים עולים דתיים שיתאכלסו בבתים שבנינו ברמת השרון. זה אזור רק לדתיים בלבד, אם אתה רוצה, תבוא איתי'. כשהגענו לרמת השרון קיבלנו דירה גדולה, סביבנו היו חנויות, כבישים, קופת חולים – היו שם אפילו משפחות שהכרנו מקזבלנקה. חתמנו בהתרגשות ובנאיביות על הדירה, היינו בטוחים שהיא שייכת לחברת 'עמידר', שנשלם דמי שכירות כל חודש. אחר כך התברר לנו שחתמנו על חוזה לרכישת בית. נדרשנו לשלם 45 אלף לירות שאליהם התווספו ההוצאות השוטפות. התברר לנו שאת התרגיל הזה עשו לעוד כמה משפחות, אז החלטנו להתאגד ולא שילמנו מים ושכירות במשך שמונה שנים – רק חשמל. רצינו לקבל את הזכויות שלנו בתור עולים חדשים, לקבל דירה במחיר שפוי שנוכל לעמוד בו מידי חודש, מבלי שיאיימו לסלק אותנו".
העקשנות השתלמה לכם בסוף?
"כן, אחרי שמונה שנים בנק מזרחי העביר את התיק שלנו לידי הסוכנות והם היו מוכרחים לחפש לנו דירה של עמידר ברמת השרון, או במקום אחר שאנחנו רוצים. כמובן שפנינו מהר לחברת עמידר בנתניה שמצאה לנו דירה יפה ובאזור טוב. שילמנו את החובות שנצברו לנו בשמונה השנים שהתגוררנו ברמת השרון. זו הייתה תקופה לא קלה מבחינה כלכלית ובכל זאת היינו שמחים – עמדנו על שלנו, קיבלנו את מה שרצינו".
פרק נוסף של הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" ישודר מחר (יום ב') 5.3.2018, בשעה 21:00, ערוץ 13 (רשת).
