משהו בזקנה מעציב אותי; ההתקמטות, הכפיפות, ההתנמכות. הבליה של הגוף, הרגל כואבת, הברך מאבדת מגמישותה, העיניים מתכסות בדוק. אני חושבת: איך אני אזדקן? הקמטים שלי יהיו יפים? השיער ילבין, הגוף יתעייף? איך אמות?
סבתא שלי עברה לדיור מוגן, אחרי כמעט שנתיים מאז שסבא הלך לעולמו (מה בכלל הביטוי הזה אומר) והשאיר אותה לבדה בעולמנו. לבד בקניות, בבישולים, ב-"תוריד לי את זה" או "תתקן לי את זה". מהיום הראשון לשבעה היא מתלבטת, להישאר לבד בבית או ללכת לדיור מוגן, ואם כן, לאיפה? כל הילדים גרים רחוק, והיא לא תעבור למקום חדש (אמא אומרת שזה כשלעצמו עלול להרוג מישהו). לאט לאט היא השילה מעצמה מחויבויות שונות, כבר לא מורידה את הכלים של פסח, כבר לא עושה קידוש ביום שישי, כבר לא מבשלת מרק. עד שהחליטה שהגיע הזמן, והיא עוברת לדיור מוגן.
מדירת שלושה חדרים, מחסן ומרפסת היא נאלצה להצטמצם לדירת חדר עם מטבח קטן ומקלחת קטנה עוד יותר. לעבור על התכשיטים, המצעים ושלל הניירות שהיא אספה במהלך החיים (מתכונים, משכורות, ברכות מימי הולדת) ולבחור – מה ממשיך איתה ומה נשאר מאחור. כלומר מאיה תבחר מה היא אוגרת ואת השאר נפנה.
אני רואה שהוקל לה מרגע שהחליטה לעבור; מרגע שהחליטה שהיא נשארת ומסתגלת. למרות העובדה שיש רעש בחדר האוכל, או שאין קינואה, משהו בה נרגע, ויש קצת יותר אור בפניה. אני שמחה בשמחתה ורוצה שיהיה לה הכי טוב, אבל בתוך תוכי משהו נשאר עצוב. ככה אנחנו מתייחסים לזקנים שלנו? לאנשים שמהם אנחנו יכולים ללמוד אולי הכי הרבה? החברה שלנו מקדשת את הצעיר, החלק, המתוח. את המבוגר, המקומט, צרוב הידע והניסיון, אנחנו מפקידים במקומות סגורים הרחק מהעין. שמישהו אחר, עדיף פיליפינית סרי לנקית, ידאג להם, יבשל, ינקה, יהיה זמין בלילה. רק שנוכל להמשיך לעבוד, לצאת, לחגוג, לבלות, ששגרת חיינו הקדושה לא תופרע.
איפה נולד הרעיון הזה של בית אבות. המחשבה הזאת שטוב לארגן את כל הזקנים שלנו תחת קורת גג אחת ולחסוך מאיתנו, הבנים של, הנכדות של, את הטיפול בהם? אז קצת היסטוריה בחסות ויקיפדיה: במאה ה-17 החלו לצוץ באנגליה poorhouses, מוסדות בחסות הממשלה שנתנו מחסה לאנשים שהיו זקוקים לטיפול מיוחד. לרוב, יתומים, חולי נפש וזקנים מצאו את עצמם חיים בקומונות הללו. בעוד ששאר האנשים הבריאים נאלצו לעבוד. המודל הזה הגיע לצפון אמריקה עם המתיישבים האנגליים. רק ב-1800 בארצות הברית, החלו קבוצות כנסייה לייסד בתים מיוחדים לאנשים מבוגרים, לרוב מתוך דאגה לזקנים מקבוצתם האתנית.
בישראל המוסד הראשון שדומה לבית אבות היה "מושב הזקנים הכללי המאוחד" שנוסד בסוף המאה ה-19 עבור זקנים אשכנזים. המוסד הוקם ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים על ידי ד"ר שמואל סנדרס; בתחילה הוא שימש כבית תמחוי וכמקום מפגש עבור תושבי העיר הזקנים, שבו יכלו לקרוא, ללמוד ולשבת לשתות כוס תה. בשנת 1901 נחנך הבניין המיוחד שנבנה כדי לספק את כל צורכי המוסד, והוא כלל שינה במקום וטיפולים בחולים גריאטרים. מאז החל בית האבות לקלוט גם נשים ושינה את שמו ל"מושב לזקנים וזקנות המאוחד". בשנת 1968 עבר המוסד למבנה חדש בשכונת קטמון ונקרא "נווה הורים". המוסד פועל עד היום והוא בית האבות הראשון שיוסד בישראל.
זקנים או אזרחים ותיקים הם כלל האנשים מעל גיל 65 (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) והם מונים כמיליון תושבים, נכון לשנת 2020. שלושה אחוזים מכלל הזקנים, ו-13 אחוזים מהזקנים הזקוקים לטיפול, חיים בבתי אבות או בדיור מוגן, לפי נתוני מאגר מידע ארצי לתכנון בתחום הזקנה- ג׳וינט ישראל אשל.
האופציה של בית אבות – של הרחקת הזקנים מחיי הקהילה, מהתרבות, מהעין – לא תמיד היתה נפוצה וגם לא בכל מקום או תרבות. מה עם הסטיגמה "סבתא בסלון" אצל רוסים? או המשפט הידוע שדבוק בכל אוטובוס בישראל "והדרת פני זקן"? או הדיבר הראשון, זה שיכניס אותנו לגן העדן הנכסף "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"? זקני וזקנות השבט שהיו אמונים על שמירת המסורת וחינוך הדורות הבאים, היו כסלע איתן שהחזיק את החברה יציבה.
הדאגה למשפחה נותנת משמעות לחיים. הדאגה לסבא וסבתא, להורים, הדאגה לילדים. למה אנשים עדיין מביאים ילדים לעולם? כמובן שקיים הצורך הביולוגי, אני חושבת שיש פה גם מימד של חיפוש משמעות. ומה יותר משמעותי מלהקדיש את זמני ומרצי עבור מישהו אחר?
אלכסנדר יונגרמן, המציג את עצמו בתור "איש צעיר מאוד", הוא בן מאה ושלושה חודשים. אין לו סבלנות לחכות שאסיים את התור שלי ברמי, הוא מדקלם שירים שכתב ומספר סיפורים מתקופת הפלמ"ח. נדמה כי הדבר היחיד שמפריע לו בדיור מוגן הוא שיש סביבו רק זקנים; "אני אוהב צעירים" הוא מספר, וכנראה משום כך התיישב לידי בספה כשחיכיתי לסבתא בלובי. ודווקא בדיור מוגן של סבתא יש במתחם גן ילדים, לא שהם מעורבים יותר מידי, כשיוצאים לטיול הם מנופפים לשלום. ועדיין, לא סתם אומרים שקיבוץ טוב לזקנים וילדים. אנחנו זקוקים לגיוון גילאי בחברה שלנו, אנחנו זקוקים לגיוון דעות, מראות, גופים וחיוכים, כדי לקבל את עצמנו ויופיינו. אנחנו זקוקים לזקנים שלנו, ללמוד מחוכמתם וניסיון חייהם, לקבל פרספקטיבה על החיים, לעשות שלום עם התבלות הגוף, המחשבה והמוות. איך אוכל להזדקן בעולם שמקדש את הצעיר? איך אוכל להיות בשלום עם סימני המתיחה בעולם המקדש את החלק? אנחנו זקוקים לאחרים בחברה שלנו, ללמוד מהם את תפיסת עולמם ולהרחיב את תפיסת עולמנו.
אנחנו זקוקים לזקני וזקנות השבט, החברה שלנו לא שלמה בלעדיהם.
