טקס פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, "האוסקר", יתקיים ביום ראשון הקרוב בהוליווד. לישראל אמנם לא תהיה נציגות בחמישיית המועמדים לסרט הזר (לא נורא), אך יהיה לה ייצוג בדמות הסרט הפלסטיני "עומאר". מפתיע או לא (ועל כך בהמשך) בשנה האחרונה נעשו על פיסת הארץ שבין הירדן לבין הים – המשותפת לנו ולהם – שני סרטים שמספרים סיפור זהה כמעט: "בית לחם" של הבמאי הישראלי יובל אדלר, ו"עומאר" של הבמאי הפלסטיני האני אבו אסעד. שני הסרטים היו מועמדים פוטנציאליים להעפיל לחמישיית הגמר בקטגוריית הסרט הזר, אבל בעוד "עומאר" הצליח להתמקם בה, "בית לחם" לא. אבל המועמדות משנה רק לאגו הלאומי, בפועל שני הסרטים מייצגים את המקום הזה.
ביום ראשון יכול לקרות משהו מאד מעניין בלוס אנג'לס הרחוקה, פלסטין עשויה לקבל את האוסקר לפני שקיבלה מדינה. זה יהיה מעניין בעיקר לנוכח העובדה שלנו אמנם יש כבר מדינה כך וכך שנים, אבל עדיין אין לנו אוסקר. וזה עוד יותר מעניין, כי סוף סוף המאבק המזויין הזה עובר מהמציאות – למציאות מדומה, לקולנוע.
נורמליזציה של כיבוש
האם זה מקרי ששני הסרטים מגוללים סיפור שבמרכזו מככבים יחסים בין משתף פעולה פלסטיני לאיש שב"כ ישראלי? האם זה מקרי שלשניהם אותו סוף טרגי? (סליחה על הספוילר), והאם זה מקרי ששניהם זוכים לאהדה ופופולריות בעולם הגדול (“עומאר" הוקרן בפסטיבל קאן, "בית לחם" בפסטיבל ונציה)? התשובות לשאלות אלה לא קופצות מיד לעין. בכדי לנסות לענות על השאלות האלו צריך להבין את הרקע הפוליטי-תרבותי, ולחדד את הנקודה אליה הגיע הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נכון לעכשיו, העשור השני של המאה העשרים ואחת.
באופן לא מפתיע, יש במבט הדו צדדי, הישראלי והפלסטיני, עייפות מהמצב המלחמתי הזה, מהנורמליזציה הלא נורמלית של יחסי כובשים-כבושים. על פניו, שום דבר לא זז בחזית הפוליטית ועושה רושם ש"שתי מדינות לשני העמים" נותרה סיסמה שחוקה. אבל מתחת למתח, להתלהמות הדו כיווניים בין נתניהו ויח"צניו לאבו מאזן ואנשיו, בכל זאת מתקיימת כאן תקשורת כלשהי, דיאלוג. אז נכון שהיה יכול להיות הרבה יותר נחמד לדבר בנחת, על כוס קפה בסניף החדש של קהאהווה-קהאהווה יריחו, מול נופי פרדסי תפוזים, תמרים ופפאיות. אבל גם חילופי נאצות בטלוויזיה, ואפילו חילופי יריות בקסבה של שכם הן סוג של דיאלוג בין העמים.
הבעיה עם הדיאלוג הילדותי הזה, שהוא נהיה לאחרונה די בנאלי, או בשפה שהכי מאיימת על פוליטיקאים – הוא נהיה מ-ש-ע-מ-ם. כן, משעממים נמאסתם. אם לא תעשו משהו חדש או אחר, נפסיק להקשיב לכם, ובסוף נפסיק להצביע לכם בבחירות. את זה כנראה מבינים טוב יובל אדלר והאני אבו אסעד, ואפילו חברי האקדמיה האמריקאית. עדיף אסקפיזם. רק שאצלנו, כל עוד המציאות כל כך מטורפת, שאסקפיזם שלנו הוא הריאליזם.
סיפור על אהבה וחושך
במוקד שני הסרטים עומד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא מוצג באומץ, באופן מאוזן (יחסית), ולא מתייפייף. שני הסרטים בסופו של דבר מתמקדמים ביחסים אנושיים, ושניהם מגוללים דילמה של משת"פ הקרוע בין שני עולמות – בין החברה הפלסטינית בה הוא חי, לבי קשריו עם איש השב"כ שמפעיל אותו.
כך, גם "עומאר" וגם "בית לחם" מספרים בכסות של עולם צבאי, גברי, קשוח, ואלים – את הסיפור המפוספס בין שני העמים. סיפור על חברות שהיתה יכולה להתקיים באמת, סיפור על קרבה אותנטית בין שכנים, סיפור על אמפטיה אנושית. הם בעצם מספרים לנו סיפור אהבה. הלכתי צעד אחד רחוק מידי? אולי, אבל כשראיתי את "עומאר" הרגשתי את זה בתת מודע, ואחרי "בית לחם" המחשבה כבר הבקיעה אל המודעות: הקשר בין מפעיל השב"כ הישראלי למשתף הפעולה הפלסטיני מייצג משהו הרבה יותר משמעותי מעוד מהלך של ניצול הדדי בשירות המערכת הצבאית.
צפו בסרטים, הקשיבו לדיאלוגים בין השחקנים, הסתכלו להם בעיניים, היכנסו אל נפשם. אני ראיתי שם לא פחות מאהבה, ואם לא אהבה, אז חיבה עמוקה. אני אומרת את זה כי ככה הרגשתי, וגם כי סרטים הם אף פעם לא על מה שהם עוסקים בו, בעיקר סרטים טובים. סרטים טובים תמיד מספרים סיפור קצת אחר ממה שנדמה, סיפור שחבוי עמוק מתחת לפני השטח, מחכה שהצופה הרַגיש יזהה אותו. ואם לא יזהה, ירגיש בלי להבין. "עומאר" ו"בית לחם" הם סרטים כאלה.
אז למה הם ולא אנחנו?
אז למה בעצם "עומאר" מצא את דרכו לחמישייה של האוסקר הזר ו"בית לחם" לא? בשניהם אקשן, ושניהם פועלים באותה זירה, בה פוליטיקה ותרבות חיות בערבוביה, ואמת ושקר חותרים אחת תחת השני. אבל ל"עומאר" יש ערך מוסף; הוא מביא למסך את הבעייתיות של הכיבוש באסתטיקה כובשת המשולבת בסיפור אהבה נוגע ללב בסגנון "רומיאו ויוליה". סיפור שיכול להיות מטאפורה ל'סיפור האהבה" הבעייתי בין שני העמים.
יכול להיות שאני אופטימיסטית חסרת תקנה? אולי. אבל לדעתי מי שיוצא משני הסרטים האלה, ולרגע חש מזועזע ועצוב מסופם האלים, לא מרגיש עד כדי כך רע. זמן קצר אחרי הצפייה מזדחלת תחושה מרגיעה, שמי שעוצר רגע ומנסח אותה לעצמו, לא יכול שלא להגדיר אותה במילה אחרת מאשר קרבה. אחרי הכל, מדובר בשני אחים שהסתכסכו ועוד רגע ישלימו, יצחק וישמעאל.
