סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

עוגי-ננת

אני זורע זרעים
רועי זוכר להשקות כל יום
ניר מעבד את האדמה
אורי שר להם שירים
וליאור קוטפת את הפירות, שלא ירקבו
לכל אחד תפקיד בעולם
מתוך דף הפייסבוק של (Porat ya-Ug  Rotem)

את רותם עוגי־יה פורת (26) פגשתי בזמן שראיינתי את חברי להקת "ארגמל", שרותם כותב להם את הטקסטים, ושר ומנגן קלידים. בתום הראיון רותם סיפר לי על העבודה שלו כגנן בגן ילדים במצפה רמון.

מה הסיפור שמאחורי השם "עוגי־יה ? "

"החלטתי להוסיף לעצמי את השם עוגי־יה כדי להזכיר לעצמי תמיד, בכל רגע, שאין באמת משמעות לשום דבר. שהעולם הזה מלא בשטויות, ושהמשמעות היחידה שקיימת היא מה שאני בוחר לתת לדברים. כי עוגי־פלצת הוא האליל האמיתי, אמן הזן הגאוני. הוא פשוט חי את ההווה והוא רוצה רק עוגיות, בלי כל השטויות שמסביב. זה פשוט מצחיק".

רותם עשה שירות לאומי בהרדוף. שם נחשף לעולם החינוך. "נמשכתי לעולם של האנתרופוסופיה. תמיד התעסקתי בחינוך, מאז שאני בתיכון. הדרכתי בתנועת נוער, ושם עבדתי גם עם ילדים".

מה אתה אוהב בעבודה עם ילדים?

"את הדמיון שלהם. בעיקר כשאני לבד אתם ואין עוד מבוגרים מסביב, אז נוצר עולם דמיוני ונפלא. בעיקר לדבר ג'יבריש, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב והילדים עפים על זה. אנחנו ממציאים מילים ביחד וזה כיף לאללה".

בדרך כלל לא רואים הרבה גננים גברים. אבל לילדים בגן שלו זה בכלל לא נראה מוזר שהוא גנן ולא גננת. "כרגע הם בני שלוש. בשביל חלקם אני הגנן הראשון. להורים זה היה קצת מוזר, אבל לא לילדים".

למה לדעתך אין יותר גברים שעובדים כגננים?

"כי אנחנו חיים בעולם של התניות חברתיות, וסיפרו לנו שחינוך זה לבנות. זה מצד אחד. אבל מצד שני, יש באמת משהו בעבודה הזאת שהוא מאוד אימהי, בטח בגיל הזה, בגיל הרך, עד גיל 7-6. ילדים צריכים אמא, צריכים את האישה הקרובה. כי גם כשהם חוזרים הביתה, הם חוזרים לאמא, ואבא נשאר בעבודה. אבל וואלה, לא יודע למה אין יותר גברים שעובדים כגננים".

צריך יותר גננים גברים. צילום: הדס קושינסקי

אתה זוכר משהו מצחיק שילד אמר לך פעם? או דברים מרושעים?

"לא ממש אמרו לי דברים מרושעים. פעם ילדה אחת אמרה לי שהיא אוהבת את הגננת השנייה ואותי לא".

מה הוביל אותך למי שאתה היום ?

"אני זוכר את עצמי בבא"ח נח"ל. אחרי שנתקלתי, ככה בקצרה על רגל אחת, בקצין שהחליט למרר את חיי. אני זוכר ממש סיטואציה שבה אמורים להכניס אותי לכלא, אני חוזר לבסיס כי הכלא לא הסכים לקבל אותי, כי הגענו מאוחר מדי.  ואני מבין שמחר בבוקר הולכים באמת להכניס אותי לכלא. ואני קולט שמשהו כאן דפוק מהיסוד. ובאותו רגע הבנתי שדי, שנמאס לי מהדברים שאני אמור לעשות, ונמאס לי מלחיות כמו שצריך לחיות,  ולעשות את מה שצריך. די מהר יצאתי מצה"ל ועברתי לעשות שירות לאומי, אבל התקופה הזאת של הארבעה־חמישה חודשים בבא"ח נח"ל, הרגע הזה היה ממש רגע מכונן".

אני שואלת אותו אם הוא באמת חושב שיש דבר כזה להיות חיובי ושמח כל הזמן. רותם חושב רגע. "תגדירי להיות שמח. אולי התכוונת להיות מאושר. אני מאמין שיש מצב שבו אני יכול להיות תמיד מבסוט. תמיד בהשלמה עם מה שקורה. לפעמים החיים מעפנים ולפעמים צריך לעשות דברים לא נעימים".

"היו לי תקופות של דיכאון קשה – אבל היום אני יכול להגיד שאני שלם, בסך הכל, עם מה שקורה. גם כשקורים דברים רעים: אנשים נעלמים,  גם כשאין כסף, גם שהמצב קשה. רבי נחמן אמר 'חשוב להיות בשמחה תמיד'. נראה לי שזה חלק מהעניין. ובוב מארלי אמר גם  'positive vibration' –לתת אנרגיה חיובית, כל הזמן להסתכל קדימה ולהיות שלם ומאוהב במה שיש, ועם זה לנצח".

לפני כמה ימים סיפר לי שהילדים בגן חפרו בחול והוא ניגן להם בגיטרה. הוא סיפר שזוהר פגע עם המגרפה ביד של שקד, והיה לה פצע. "התחבקנו ושמנו פלסטר, ועכשיו היא נחה על הנדנדה ואני חוזר לנגן בגיטרה".