מה מניע זרים להתכנס למדיטציה המונית בלב תל אביב? הרי מדיטציה היא תרגול אישי ואינטימי, התבוננות פנימית אל נבכי הנפש. אולי המרחב "האחר" משך את תשומת הלב? או שמות האמנים שפורסמו מבעוד מועד? אולי התשובה הרבה יותר פשוטה, הצורך להתנתק לרגע מהעומס, לנשום ולהירגע.
במוצאי שבת האחרון (11.1) נערך ניסוי חברתי ראשון מסוגו במוזיאון תל אביב לאמנות, "שאמנס אוף סאונד – מדיטציות לפסנתר". הניסוי הוא חלק מסדרה מוסיקלית חדשה, חוצת ז'אנרים, המבקשת לשים את הפוקוס על מאסטרים מוסיקליים שייקחו את עצמם ואת הקהל אל מעבר לגבולות התודעה הרגילים. האירוע הראשון בסדרה התקיים בגליל, ב-"אוהל יעל" באביב 2019. עמית כרמלי, איתמר דוארי וקותימאן הופיעו לצד סטלה צ'יוושי (Stella Chiweshe), האגדה המוסיקלית מזימבבואה.
שלושה חללים עמדו לרשות הקהל: אולם אסיא, הגלריה הרב תכליתית בה הוצגה התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות" ואולם שידלובסקי. שלושתם ממוקמים באגף החדש של המוזיאון. בכל אחד מהחללים התקיימו שלושה סבבי מדיטציה, כל סבב כלל מוסיקאי בתפקיד שאמן ומנחה. אורכו של כל סבב היה כ-40 דקות. המוסיקאים שהובילו את המדיטציה היו שלומי שבן, הניה ראני – הפסנתרנית הפולניה, שיר סופר – מוסיקאי ומטפל בצלילים ויחזקאל רז. אמנים נוספים שהתארחו בערב היו אמן הסאונד ריג'וייסר (יובי חבקין) והחצוצרן אבישי כהן. את תפקיד המנחים מילאו איתי מאוטנר, רננה רז ורפיק (ידידה קמחי).
זו לא פעם ראשונה בה ההפקה משתפת פעולה עם המוזיאון. ביוני 2017 התקיים אירוע בשם "Africa Hotel", שכלל גם הוא תערוכה ("בנוגע לאפריקה") לצד הופעות. בשונה מ-"מדיטציות לפסנתר", האירוע אז התחלק ליומיים, כאשר בשישי בבוקר התקיים שיח גלריה עם האוצרת ומוזיקאים ישראלים עכשוויים, ובשבת נערכו הופעות ב-"אברהם הוסטל". בין ההרכבים שהופיעו אפשר למצוא את Bucu ו- EthioColor.
יומיים לפני האירוע נשלחה התכנייה שכללה הנחיות מקדימות והסבר קצר על אופיו של הערב. "זה אירוע שקט", "טלפונים ניידים – תנו להם לנוח", "תתמסרו". למרות הצהרתם של המארגנים כי בכל רגע נתון כל אחד יוכל להיות נוכח באחד מהסבבים, בפועל לא היה מספיק מקום בסבב האחרון למופע של שיר סופר. כך קרה שרבים פספסו בשל מחסור במקום את הצלילים המרפאים של הקערות הטיבטיות. היו שהתאכזבו ועזבו אבל אפשר היה לראות את המציאות אחרת, להשתחרר מהתכנונים ולהתמסר לחוויה, הרי לשם כך נתכנסנו. ומי שהשכיל להבין זאת זכה לצפות בהופעה המרשימה של הניה ראני.
בסשן של שלומי שבן, יובי חבקין ואבישי כהן באולם אסיא, שבן ישב כפוף, מתמסר. חבקין ישב מולו, אחרי כמה מקלדות וסמפלרים ותיאם בין שלל האפקטים. נראה היה שהתיאום מול שבן הוא עסק מורכב. הופעתו של כהן הייתה כנראה ספונטנית כיוון ששמו לא הופיע באף פרסום או תכנייה. הוא הגיח מדי פעם מתוך החשכה והפיק צלילים מהחצוצרה. התחושה הייתה דומה יותר לניסוי כלים פסיכדלי מאשר מדיטציה לפסנתר. על גבי המסך הוקרנו קטעי וידאו, שקשה היה לקבוע האם הם פוגעים בריכוז או מועילים לו. עצימת העיניים לפרקים התגלתה כפתרון מוצלח שסייע להתמסרות. ברגע שתם הסשן התפנה האולם למען הסשן הבא אך הגוף היה צריך עוד רגע מנוחה מהחוויה, כמו הדלקת אורות מוקדמת מדיי באולם קולנוע חשוך.
בסשן עם יחזקאל ורננה רז בגלריה האווירה הייתה אחרת, אינטימית. הפסנתר הוצב במרכז וסביבו פוזרו כריות, הדומים מקש ומזרנים. על הקירות נתלו יצירות אמנות גדולות ממדים, חלקן מופשטות וחלקן פיגורטיביות. התאורה הייתה רכה ומזמינה, אנשים רבים מילאו את חלל הגלריה, ישובים ישיבה מזרחית או שכובים על מזרנים. רננה פתחה במונולוג תנועתי אך לעיתים נקטעה בגלל תקלה טכנית קלה, "מדיטציה היא תצפית נטולת פניות של אדם בתודעה שלו עצמו".
אז עלה המאסטר, ישוב איתן על כסאו, בעודו מנגן עיניו עצומות וגבו זקוף. לפתע הפכה הגלריה למקדש שאמני. צלילים עמוקים בקעו מהקלידים והפליגו במרחב. השתיקה הייתה עוצמתית. נגיעות אלקטרוניות שולבו בנגינה קלאסית. באיפוק אצילי הקרין יחזקאל רז ביטחון ושלווה והוכיח מדיטציה לפסנתר מהי.
"הקובייה הלבנה" – כך נקראים חללי המוזאון המודרני, מרחבים סטריליים תחומי קירות לבנים המפרידים את האמנות מהעולם שבחוץ. מרחב של תרבות גבוהה בו אין שותפות הקהילה בתהליך היצירה. ואילו במתכונת הנוכחית, אותו ניתוק מהסביבה קונה לו יתרון בקרב הקהל העירוני. המוזאון משמש מרחב בריחה האוטם רעשים חיצוניים (אם רק נחליט להתנתק לרגע מהמכשירים הסלולריים).
בסשן האחרון באולם אסיא, הפסנתרנית מפולין, הניה ראני, עלתה למופע נועל. רננה רז עלתה בשנית עם אותו מונולוג, אך הפעם ללא תקלות טכניות. היא ציטטה את ארתור רובינשטיין, במשפט שהתאים להופעתה של ראני, "את הצלילים אני לא מנגן טוב יותר מאחרים. אבל ההפסקות – שם נמצאת האמנות". ראני הפגינה נגינה וירטואוזית, עדינה ועוצמתית בו זמנית, הקצב הוגבר ושירה התווספה לשניים מהקטעים. נעה בחופשיות קדימה ואחור היא סחפה את הקהל למחוזות אחרים. מבחינה ויזואלית, קשה היה שלא להבחין בשוני התמטי בין הדימויים המופשטים שהוקרנו בסשן של שבן לבין דימויי הפרחים והחיות בסשן של ראני. חריג היה צילום תקריב של נחשים צבעוניים, מראה צורם כשפוקחים לרגע עיניים.
כל הכרטיסים למופע נמכרו מראש אז מסתבר שיש ביקוש לאירועים מהסוג הזה. אירועים המשלבים בחינניות מזרח ומערב. בקהל נצפתה קשת גילאים רחבה, אנשים בשנות העשרים לחייהם ועד שנות השישים. אם כך שאמנים יקרים, לקראת אירוע ה-ביחדנס הבא, האריכו בבקשה את ההפוגות בין הסבבים, כדי שנוכל לנוע ביתר שלווה בין החללים.
"שאמנס אוף סאונד – מדיטציות לפסנתר" במוזיאון תל אביב לאמנות. מחירי כרטיסים: 139-199 שקלים.
