אם נשאל את רוב אזרחי העולם מהי משפחה, ככל הנראה נקבל תשובות כמו אמא, אבא, אחים וכו'. בישראל התשובות לרוב מגוונות יותר: החברים לגדוד הם אחים, החברות ללימודים הן אחיות, והחבר'ה מהעבודה הם בכלל משפחה אחת גדולה. כל אדם ברחוב הוא "אחינו" או "גיסנו". בשביל ילד כל אישה ברחוב היא "דודה", ואם אדם מספיק מבוגר זה כבר מאפשר לנו לקרוא לו "סבא" או "אבא'לה". כל ישראל אחים, פרט לערבים – הם "בני הדודים". מעלינו "אבא שבשמיים" ותחתינו "אמא אדמה". לא ניתן להתחמק בשפה העברית מהמשפחה, כולנו משפחה בעל כורחנו.
המילה "משפחה" בצורתה היבשה מתייחסת למשפחה הגרעינית – הורים וילדיהם הגרים בבית משותף. שורש המילה הוא ש.פ.ח. המקביל לס.פ.ח. – להסתפח, ובשפה הרומית Familia הנגזרת מהמילה עבד – Famul. המילה פמיליה על הטיותיה השונות זלגה לרוב השפות הלועזיות. הגדרתה היבשה של המילה תואמת גם להגדרות בשפות זרות, אך המושג "משפחה" עצמו תלוי תרבות; התרבות והחברה הן הקובעות מי שייך למשפחה ומי לא, ובעברית כאמור המשפחה רחבה יותר מהגרעין.
אחי לוט, איפה אתה?
ההתייחסות לבני ישראל כמשפחה החלה במקרא. כבר בספרי הקודש הראשונים יש שימוש במילים משפחתיות. השימוש הראשון במילה "משפחה" מכוון למשפחת נח, משפחה גרעינית ונורמטיבית (יחסית, הבנאדם בכל זאת קרא לבן שלו "שם"), אך לאחר מכן המושג מתרחב ומתייחס לא רק לבעלי קשר דם, אלא גם לבעלי מוצא משותף (נספחים, בהתאם לשורש ס.פ.ח.), למשל בבראשית י', יג': "וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים". יש לזכור גם שאותו נח, על פי האגדה, הוא האחראי לכך שכל חיות העולם זכו להמשיך את קיומם בטבע בכך שהוכנסו לתיבה בזוגות זוגות, זכר ונקבה, וכך נוצרה המשכיות גם במשפחת בעלי החיים.
בנוסף, לוט קורא לכל בני סדום "אחיו": "אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ." (בראשית, י"ט, ז'), הם פמליתו של לוט. בספר עמוס (ג', א) המילה משפחה מכוונת כבר לכל עם ישראל: "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.". אם בתנ"ך כל ישראל אחים, משפחה אחת, אל לנו להתפלא שהמונחים התגלגלו גם לתקופתנו.
בשפה האנגלית קיים שימוש במילים משפחתיות, אך פחות מאשר בשפה העברית. הייחוס במילה "אב" הוא לכומר וב"אחות" לנזירה; המילים הללו נשארו מקושרות לנושאי דת ולא גלשו לשפת היומיום, המשפחה היא הדת והילדים הם המאמינים, אך אין המאמינים מרגישים כאחים זה של השני. השדה הסמנטי של המילה "משפחה" ונגזרותיה בשפה העברית מעלה מכלול שונה של משמעויות וקונוטציות מאשר בשפה האנגלית; בארץ ניתן לקרוא לאדם שמעולם לא ראית "אחי" וזה נורמלי, אך בארה"ב יתכן שזה ישמע חצוף.
עקב קיצוצים, פוטרת מה"משפחה"
מילות הסלנג המשפחתיות כה שגורות בשפתינו שאף נכנסו לתשדירי תעמולה, למשל נפתלי בנט מ"הבית היהודי" שבחר בזמנו לפנות לציבור בתור אחיו ואחיותיו, מה שהעלה לא מעט גיחוכים על שימושו במילות סלנג למרות היותו דמות ציבורית מכובדת ורשמית.
מעבר לכך, גם מקומות עבודה לעתים משווקים את עצמם למועמדים כ"משפחתיים". המשפחה היא מוסד מרכזי בתרבותנו וזה ידוע למפלגות או למקומות העבודה האלו; הגדרתם כמשפחה הופכת אותם לאותנטיים וחמים, וכולם רוצים להשתייך למשפחה שכזו, לא?
שמאלן זה בעצם בן דוד?
המשפחה בתרבות הישראלית היא מוסד רחב ומרכזי הרבה מעבר למשפחה הגרעינית המצומצמת, יתכן שזה נובע מכך שישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים השרויה במצב מלחמתי נצחי – המחשבה על בני העם כמשפחה אחת גדולה מנחמת ומרגיעה, כולנו באותה הסירה. לא נולדנו בארץ מן העפר ואין קשר גנאולוגי בינינו לבין האדמה, על כן עלינו להתחזק על ידי המחשבה על כל העם כמשפחה – אין עוד אף אחד פרט לאחינו הישראלים שיבין אותנו, יחדיו נשרוד וניצור בית – מדינה משלנו, לכל המשפחה. הישראלים אינם אחים בדם אלא ברוח ובנפש, ולכן מושג המשפחה כה משמעותי בשפה העברית, עלינו לזכור את הקשר בינינו.
גלעד שליט היה הבן של כולנו ומבצע "שובו אחים" הפך את שלושת הנערים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זכרם לברכה, לאחים של כולנו. זו לא רק שפת רחוב או דרך שכנוע של מקומות עבודה ופוליטיקאים, אלא זו שפה שעוברת גם לתקשורת ההמונים בנסיון לאחד את העם, או לפחות לגרום לו להרגיש שבמדינת ישראל תמיד יהיה לו "גב". בעתות הקשות כולנו משפחה, כולנו מאוחדים וכולנו קשורים זה לזה, קשר דם חם אמיתי. עד שכמובן מדובר בשמאלן, ואז? לך לעזה, לבני דודים.
