בסוף המאה ה-19, כתב ארתור שניצלר מחזה שעוסק בחברה הדקדנטית של ווינה, המחזה ירד מהבמות לאחר זמן קצר בשל אופיו הפרובוקטיבי. מאה שנים מאוחר יותר "המעגל" בהפקת גודמן- בית הספר למשחק בנגב, הוא עדיין מחזה בוטה ובועט. מעגל של מפגשים מיניים, כשבכל מפגש יש צד מפתה וצד מתפתה.
שמות הדמויות הם נגזרת של תפקידן או מעמדן החברתי. הפרוצה מפתה את החייל, החייל מפתה את החדרנית, החדרנית מתפתה לאדון הצעיר, האדון הצעיר מפתה את הרעיה הצעירה וכך הלאה. הדמויות שונות ומגוונות, הפרוצה היא טרנסג'נדר והחדרנית היא למעשה תאומות סיאמיות. למרות המעמדות השונים ומערכות היחסים המתחלפות עובדה אחת לא משתנה, האקט המיני תמיד מנוכר.
גודמן- בית הספר למשחק בנגב, חוגג שבע שנים להקמתו. זהו בית הספר המקצועי היחידי ללימודי משחק שנמצא בפריפריה. מוסד צעיר, אבל אודות לפעילותם הענפה של הסטודנטים בתוך העיר, בפסטיבלים ובפעילות קהילתית, הוא ביסס את מעמדו בבאר-שבע. הסטודנטים שטורחים להרחיק מתל אביב זוכים ללמוד בבית הספר הכי יפה בישראל, עם מבנה שעונה על כל הצרכים האפשריים ותכנית מלגות שמאפשרת לסטודנטים להתמקד בלימודים בלבד. גילוי נאות, אני בוגרת מחזור ב' של גודמן, אבל להצגה "המעגל" הגעתי מתוך סקרנות וללא סנטימנטים.
אמנות הפיתוי
הבמאי יאיר שרמן, הפקיע את העלילה מתקופה ומקום. הסקס לא מוצג בצורה ריאליסטית, ובכל סצנה נבחר לו דימוי אחר. באחת מהן, החייל חובק את העמוד עליו נשענת החדרנית וככל שסף הגירוי עולה הלפיתה מתחזקת והחייל מתרומם מעלה, בשיא האקט הוא צונח באפיסת כוחות. עשרה מפגשים, עשרה דימויים שונים לסקס, חלקם משעשעים, חלקם פחות אבל כולם מאד יצירתיים. מבנה המחזה מאפשר לכל שחקן לבוא לידי ביטוי וזה באמת מצוין משום שאחרי הכל, ההצגות של גודמן הן קודם כל הזדמנות לסטודנטים להתנסות.
גיל לזרוביץ' בתפקיד הפרוצה, יצר דמות של זונה טרנסג'נדרית מורבידית נוגעת ללב, שצדה במיומנות את הלקוחות שלה ויודעת בדיוק למה לצפות. טליה מנשה והילה לוי מצוינות כתאומות סיאמיות, הן מספקות אתנחתא קומית, כשהפנטזיה על השלישייה הקינקית הזאת מתנפצת ומה שנשאר ממנה היא פרקטיקת פיתוי מסורבל של גבר, שנאלץ לתמרן ולרצות שתיים שהן אחת. אחרי שהן משיגות פיסה של חום אנושי אי אפשר שלא להזדהות עם עלבונן כשהן נזרקות מיד אחרי הסקס.
במאי בתפקיד ראשי
חן ברעם מביאה הרבה קסם בתפקיד הרעיה הצעירה, הנקרעת בין הרצון להתמסר ליצר לבין נאמנות לערכים מיושנים של מונוגמיה. אופלי בלליה היא ליהוק מושלם לצעירה המתוקה, אין דבר יותר קוקטי מבחורה צעירה ויפה המדברת במבטא צרפתי. גם אלירן הרוש, בוגר גודמן שהצטרף להפקה, התבלט בתפקיד האדון הצעיר אבל בסופו של דבר, למרות שכולם מבצעים היטב את תפקידם המעגל היא יותר הצגה של במאי מאשר שחקנים.
שרמן במאי צעיר ויצירתי, הוא משתמש בחלל עד תום ויצר שפה אמנותית מעניינת. הבמה שחורה נטולת תפאורה מלבד לוח אלקטרוני המאיר את השם של הסצנה וספסלים מודולריים שמשמשים בכל פעם למטרה אחרת. במרכז הבמה ריבוע מוגבה אליו זורמים מים. השחקנים נמצאים כמעט כל הזמן על הבמה. בתחילה כולם חובשים מסכות לבנות. כל שחקן מסיר את המסכה לפני הכניסה לסצנה שלו ולא חובש אותה שוב. השחקנים שנותרים מחוץ לסצנה הם צופים פעילים, סוגרים על הנערה התמימה והבעל, כקהל באריית-האורגזמה של בלליה או ניצבים במועדון בו החייל פגש את החדרנית.
שום דבר לא קורה סתם. הבימוי מלא דמיון ועל אף המבנה הקטוע של המחזה, שרמן יצר הצגה קוהרנטית עם מעברים חלקים וזרימה טבעית מסצנה לסצנה. אין אלמנט אחד בחלל שנשאר ללא שימוש. בהיבט הזה אפשר היה לסנן. לפעמים היצירתיות באה על חשבון הסצנה והשחקנים, הסגנון עלה לעיתים על הדרמה וטוב היה אם שרמן היה נותן לחלק מהסצנות פשוט לקרות בלי לקשט אותן באלמנטים תיאטרליים.
יצירתיות פורצת גבולות
בכל זאת, יצאתי עם תחושת החמצה קלה, אחרי כמה סצנות המפגשים הבאים היו צפויים מראש ועם כל האסתטיקה והפרשנות המעניינת, אולי התפספסה הזדמנות להגיד משהו גדול יותר. חבר שצפה איתי בהצגה, סיפר שבשנה שעברה כשההצגה עלתה במסגרת תרגיל (הצגה לא פתוחה לקהל) דרך המפגשים העבירו הדמויות מחלה אחד לשני. שיעול קטן שעבר בתורשה לכל מפגש. אולי אמירה שנשחקה בהפקות אחרות של המחזה ולכן שרמן בחר להוריד אותה, אולי יש סיבה אחרת. כך או כך נשארתי עם חוויה אינטלקטואלית מאתגרת אבל פחות מכוונת לרגש.
ועם זאת "המעגל" היא הצגה מומלצת, קודם כל בגלל החדשנות והרעננות שלה. בסופו של דבר גם החולשות המעטות שלה לא פוגעות בהנאה. הראש לא יכול להפסיק לעבוד משטף הדימויים וזה בדיוק מסוג ההצגות שבתי ספר למשחק צריכים לשאוף אליהן.
יאיר שרמן הוא במאי שכדאי לעקוב אחריו משום שאין ספק שיגיע רחוק. יחד עם קבוצת שחקנים צעירים ומוכשרים הוא יצר הצגה שכדאי לראות. השבוע ההצגה מגיעה לתיאטרון צוותא בו יתקיים פסטיבל "עתיד התיאטרון", זו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ.