"תהדיאה", למילה הזאת יש צליל כל כך יפה. גם המשמעות שלה, רגיעה, משדרת את מה שחסר פה. למעשה, היא נגזרת ממילה אחרת שהכרנו בעבר, "הודנה" שמשמעותה הפוגה. רציתי שהמילה היפה הזאת תמשיך להדהד ואפילו תחולל שינוי. אמרתי אותה לעצמי הרבה פעמים, מתענגת על הצליל הנשי שלה.
אבל היא לא החזיקה, ה"תהדיאה" הזאת. הבומים הגבריים שנדמו לכמה שעות שוב פרצו מעזה כבר באותו יום, ו"תהדיאה" ואחותה "הודנה", נכנעו ליצר ההרס והחורבן. השקט זמני כמו כלב תוקפן שקשור ברצועה, והסיבוב הבא הוא רק עניין של זמן. את הקלישאה החבוטה הזאת לועסים כבר שנים כל פרשן, פוליטיקאי ובעצם כמעט כל איש ואשה בארץ. זה כנראה בא להראות שאנחנו מדברים מניסיון ומבינים באיזה עולם אנחנו חיים. האמנם? או שאנחנו מצטטים מישהו שאמר את זה כבר קודם ומאמינים לזה בכל ליבנו. לא להיות נאיביים ובטח לא פראיירים. זה המוטו כאן. להיות "גברים".
אלימות מייצרת רק אלימות
אז איך אפשר לתרגם את המצב הזה להבנה אחרת, את מה שקורה פה לא רק בשבועות האחרונים אלא משחר היווסדנו? קיום מתמשך של איום והתגוננות, שחוזר על עצמו באופן דומה, רק בשמות אחרים למבצעים, מלחמות, ולאירועי טרור גורמי סבל אחרים? ברור לי שאצל כל אדם באשר הוא, מעבר ליצר ההרס והנקם, מעבר לאסטרטגיות צבאיות ופוליטיות שמנהלות את חיינו (כמו באזורי עימות רבים אחרים בעולם), מתקיימת לה מחשבה שאומרת: מספיק! ומטילה ספק בדרך האלימה שהישגה העיקרי הוא עוד סבל וכאב. עד כדי כך שאפשר לחשוד בה שכל מהותה היא לקיים את עצמה ולהוביל לסבב האלים הבא.
רוב העוסקים במלאכה המלחמתית הזו הם גברים, רוב המתכננים והמחליטים על מהלכיה הם גם גברים. לנו הנשים נשאר לעמוד מהצד ולהסתכל על המפגן הגברי המעייף הזה. אתם לא חושבים שנמאס לנו מהשטויות שלכם שלא מובילות לכלום? עוצבנו להיות פסיביות. מילה אחת שמצליחה לתאר כמה זה כובל, יעיל ונוח לשליטה. שוב ושוב אנחנו מסתכלות על מציאות קיצונית שחוזרת חלילה, והופכת אותנו בלי שאנחנו שמות לב למשת"פיות כבר אלפי שנים, מול מציאות שמרוקנת את עצמה לדעת מהחיים עצמם.
הנרטיב של עקדת יצחק מספר את סיפורנו; אברהם לא שיתף את שרה במעשה העקדה, לא בגלל שזה היה בינו לאלוהים, אלא בגלל שהוא בחר למקם את שרה אשתו בנחיתות ביחס אליו ולא לתת לה פתחון פה. הוא לבדו לקח את ההחלטות המשמעותיות, גם עבורה. מיד לאחר העקדה, שרה מתה, ממילא לדעתה לא הייתה חשיבות. משאירה לגברים להמשיך ולנהל את עולמם האלים.
זה לא המגדר, אלא התודעה
אלוהי המלחמה, הסכסוך ושפיכות הדמים מדבר אל הגבריות. האלימות והמוות השתלטו על החיים, ומה שמעניין זאת הפתולוגיה שלנו כחברה. לפחות למחציתנו הנשים, אין באמת עניין בכל התוקפנות הזאת. לנו ולעוד כמה גברים "נשיים" שהחברה ממדרת ומזלזלת בהם.
גבריות ונשיות משמשות כאן כהכללות לתיאור אופני חשיבה וגישות פעולה שונות. לא המגדר הוא הקובע, אלא הלך המחשבה הנגזר מהתמונה כולה. הדרך הגברית, במהותה העמוקה, תשאף להשיג את מטרותיה ולכפות אותם על הצד השני, גם אם ידרשו לזה אלימות, חורבן והרס. היא אימפולסיבית כמו ילד, ולא תהסס להרוג את מי שמתנגד ועומד בדרכה.
הדרך הנשית תבחר במהותה בדרך של שלום ודיאלוג, תחתור להבנה וגמישות מתוך הכרה בזכויות האחר. תכיר בערך חיי הזולת. הבעיה היא שהדרך הנשית לא באמת מוכרת לנו מפני שמי ששולט ב"היסטוריה" ומכוון אותה לעימותים ומלחמות, מכוון גם את התודעה האנושית ומשווק תודעה גברית לשני המינים.
נשים שהן בדיוק כמו גברים
הבעיה האמיתית שלנו היא שאנחנו לא פורצות את גבולות התודעה הגברית שהשתכנה בקרבנו, ומונעת מאתנו להתאחד מול המציאות שנכפתה עלינו. שמאל וימין הם השקר הגדול, (הם חלוקות גבריות) אין באמת שמאל וימין, יש נשיות וגבריות. שלום ומלחמה. לרוע המזל, רוב הנשים שמגיעות לעמדות בעלות השפעה נוטות להטמיע את התודעה הגברית והופכות בעצמן לגבר בעור של אשה. הרטוריקה שלהן הופכת לחנית. והנה הן כבר ששות אלי קרב. רק נצנוץ עגילי הפנינה ועיניהן היפות מהתלות בנו והנה אנחנו כבר משלות את עצמנו שהתקדמנו ויש לנו ייצוג.
אלא שלא לייצוג כזה אני קוראת. ולא זה השינוי שאליו אני מייחלת. מדובר פה על מחנה נשי ללא הבדלי לאום או דת, אימהות ובנות עם מטרה משותפת, של חיי שלום ללא אלימות, עם עתיד נורמלי ולא מדמם. שונה מהמציאות כאן, שעוטפת אותנו ב"צמר פלדה". החיים כאן עוברים בטלטלות רגשיות חזקות תחת לחץ, ואיום מתמיד. ככה נראה הרקע של שגרת חיינו, ואת זה חייבים לשנות.
כל אמנה הומניסטית הכוללת בתוכה את הזכות הבסיסית לחיות חיים ללא איום עליהם, (למעט הסיום הטבעי), הייתה מזדעקת למראה הפרת הזכויות הברוטלית הזו. אבל אותנו כבר הרגילו שככה מתנהלים החיים כאן ורובנו גם חושב שזה הכרחי ולמעשה אין גם דרך אחרת. בסופו של דבר, יותר מדי גברים מעורבים באורח חיים אלים, חשדני, תוקפני, מפחיד וככה נראים פחות או יותר 66 השנים האחרונות כאן. אבל לא שם הכל התחיל.
בקושי פרק אחד בתנ"ך נתנו לנו
התנ"ך הוא המסמך הכי משמעותי שמספר לנו איך השתלטו הגברים על העולם והפכו אותו לעולם מלא תחרותיות, שליטה ואלימות. עולם זרוע מוות וכאב. בקושי פרק אחד בתנ"ך נתנו לנו, ומיד גורשנו מגן העדן, שזה במילים של הגברים שכתבו את התנ"ך, גירוש מקוד של עולם שהתנהל באופן נשי, רך, לא דרמטי. עולם מטריארכלי. לאותו "גן עדן" כולנו שואפים, גברים ונשים כאחד, זיכרון לעולם שהתנהל אחרת, הד קלוש לחברה בריאה שהתקיימה בימים של שלום, שזרמה בהשראת ארבעת הנהרות שיצאו ממנה.
חברה אנושית שלווה שנרקחה מתכונות פייסניות המשויכות למין הנשי. חברה שמה שחיסל אותה היה "הידע הגברי" המיוצג על ידי עץ הדעת. ברגע שהאישה התפתתה לספר לגבר שהילד שנולד לה הוא תוצאה ישירה של "ההנאה" שלהם, (דבר שהגברים לא הבינו עד אותו רגע), הכל השתנה. גורשנו מגן העדן השלו. מאותו רגע הגבר רצה בעלות על הילד הרך שנולד, (להפוך אותו לחייל שלו) וגם על האשה שילדה אותו. בהמשך הוא נהיה טריטוריאלי, רצה שטח לעצמו ולמשפחתו, לשבט, לעם ואפילו לשלוט על כל העולם.
אז איך נמצא את האור בקצה המנהרה, ונהפוך את מנהרות התקיפה למעברים של קרבה ושלום? איך נדאג שלא יהיו עוד סבבים של אלימות תוצרת המחשבה הגברית? איך נמנע את הקרבת פרי רחמינו, בני אשדוד ובני סאג'איה, בני ג'באליה ובני אשקלון ונוכל לשים סוף למלחמות ולחיות איש תחת גפנו ותאנתו כמו שהמשורר התנכ"י גם אם גברי, כתב בחוכמה?
טוב הם לא רק נזק הגברים. הם יעילים ביותר, יצירתיים, חכמים, אפילו רומנטיים, צריך רק לשנות להם את התודעה, אבל בשביל שזה יקרה, צריך שאנחנו נשתחרר מהתודעה שלהם ונחזור לשלנו. אם נעשה את זה, הכל יסתדר. הם הרי הגורים שלנו, פרי רחמינו, הגברים האלה שמתחילים נורא חמודים ותועים בדרך.
תמונה ראשית: לארי שוורץ, מרכז "טנקה" מעגן מיכאל
