מה העונה החדשה של "מחוברים" יכולה להראות לנו שלא ראינו כבר בסטורי? ועוד בשנת הקורונה מלאת הסגרים? מסתבר שלא מעט, והחיים מעניינים גם כשמסתגרים
העונה החדשה של "מחוברים" החלה את שידוריה ב-19 באפריל, והסירה ספקות לגבי הרלוונטיות שלה. דברים השתנו מאז העונה הקודמת של הסדרה, הסטורי באינסטגרם הפך להיות אחד המוקדים החזקים ביותר ברשתות החברתיות. הוא קיבל תדמית של המקום בו אנשים משתפים את חייהם "האמיתיים", האותנטיים, שם תמצא רגעים מחיי המפורסמים, ומי שרוצה להישאר רלוונטי, שידברו עליו, צריך להקפיד לשתף את חייו בפלטפורמה הזו. אבל תדמית לחוד ומציאות לחוד, ו"מחוברים" מזכירה לנו שוב שהסטורי מספר סיפור אחר, מושלם הרבה יותר, ולרוב חשוף הרבה פחות. יש הבדל בין צילום עצמי לאינסטגרם לבין השתתפות בסדרת דוקו-ריאליטי, שכן העריכה של עצמך נמצאת בידיים זרות, ובניגוד לסטורי אתה נותן למישהו אחר לספר את הסיפור שלך. לסיפורים האלה אנחנו משתוקקים יותר מאשר לסטורי.
לוסי אהריש היא אישיות מעוררת מחלוקת. נדמה שחצי מהציבור הישראלי סולד ממנה ומנישואיה לצחי הלוי, והחצי השני שמח לראות מעט דו קיום על המסך. מה שבטוח, ההשתתפות של הזוג גורפת תגובות רבות על הסדרה ויוצרת המון עניין. העונה מתחילה בגילוי על ההיריון של לוסי, ובבכי שלה כשהיא קוראת את תגובותיהם של טוקבקיסטים זועמים על ילד שיוולד לאמא מוסלמית ואבא יהודי. מאייטם רכילותי על זוג מעורב, לוסי וצחי מציגים על המסך זוגיות בורגנית, קצת רומנטית ובעיקר נפלאה. הם זוג – ככל הזוגות, שחוו ניסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון, שרוצים להיות הורים ולפעמים חוששים לטעות, שדואגים אחד לשנייה וחווים עליות וירידות. את השוני רואים רק כשהמשפחות נפגשות – לקידוש בבית משפחת הלוי, בו אבא אהריש המוסלמי חובש כיפה, ולא כי חייבו אותו, אלא כי הוא מכבד את הבית שהוא נמצא בו ואת המסורות שלו – כך מסבירה לוסי בסדרה. השוני הזה מתקבל בברכה והדבר נראה טבעי לחלוטין. אחרי המאורעות האחרונים והמזעזעים במדינה שלנו, אחרי שראינו כאוס של שנאה ופחד משתלטים על הרחובות, מערכת היחסים הזו מעוררת בי תקווה לדו קיום.
לעומת אהריש, נראה שההשתתפות של דור רפאלי בסדרה מוצדקת רק בזכות שם משפחתו. הוא ממשיך להיות "האח של" ו"הבן של" גם על מסך הטלוויזיה. כמעט כל הופעתו בסדרה קשורה לאחד מבני משפחתו; אם זה בשיחות עם אביו, אם זה בקשר לכניסתה של אימו לכלא, ואם זה בשיחה מלב אל לב עם האישיות הכי דיסקרטית במשפחה, בר רפאלי. השיחות לרוב בהחלט מעניינות ומספקות הצצה לרגעים משפחתיים של אחת המשפחות הכי מסקרנות בישראל, ועם זאת קצת עצוב להבין שדור רפאלי מקבל זמן מסך כמעט בכלל לא בזכות עצמו. כמות הרגעים שהוא נפתח ומכיר לנו את עצמו היא מזערית, יותר מידי מזערית בשביל עונת קורונה חסרת האירועים. יאמר לזכותו של רפאלי שהוא מבהיר כי החלטתו להשתתף בסדרה לא הייתה כדי להפסיק להיות "האח של", אלא כדי להראות צדדים של המשפחה שלא רואים מבחוץ. הבעיה היא שזה לא הפורמט. הסדרה באה לספר סיפורים אישיים של יחידים, לא שואו של משפחה, ואם דור רפאלי עצמו לא מספיק בשביל לעניין כאדם אחד יחיד, אז "מחוברים" לא בשבילו. אם כבר, אולי עדיף היה להביא את השתתפותו בעונה אחרת, שלא צריכה לפצות על השעמום של החיים בסגר ביכולת דיבור ופתיחות מועצמת.
לעומתו, מיכל אנסקי היא בין המשתתפות היותר מעניינות ופתוחות בעונה הזו. בסצנה הפותחת שלה היא מניקה את בתה התינוקת גבריאלה, ואומרת לנו שכל חייה הרגישה שיש מצלמה בחדר. מבחינתה, במובן מסוים תמיד היינו שם. אולי זה כי היא נולדה לשפית המפורסמת שרי אנסקי ולאבא אלכס אנסקי האגדי. אנסקי מתנהגת עם המצלמה לפעמים כאילו היא חברתה הטובה ביותר, ולפעמים כאילו היא לא נמצאת בכלל. אנחנו מקבלים הצצה לחיי הנישואים שלה, לאימהות שלה, למערכות היחסים עם הוריה וסבתה ולתהליך ההחלמה וההשלמה שלה עם עצמה לאחר שלקתה בשיתוק על שם בל בחצי מפניה. נראה שהיא מבלה כל כך הרבה זמן מול המצלמה גם בלי ההשתתפות בסדרה, שהיא בהחלט יודעת את העבודה ומצטיינת בה.
לצפות בזמר מצליח בשנת קורונה, ללא במות והופעות גדולות יכול להיות מאוד עצוב, אז מזל שאת עברי לידר תפסנו בתקופה שבה הוא יכול קצת להופיע. לא היה הרבה בשר לנגוס בו בתוכן שלו, לידר הוא יותר כמו מים שקטים שחדרו טיפה, אבל לא ממש עמוק. ראינו אותו מופיע, מבלה עם בנו ובן זוגו, מטפל באימו ניצולת השואה ומנהל איתה שיחות עומק, ומתאבל על מותו הפתאומי של יונתן פריג', הגיטריסט והחבר הקרוב שלו. יש המון רגעים אמיתיים מאוד ומרגשים, כמו למשל הניסיון ליצור שיר לזכר פריג', ולידר הוא בהחלט לא אדם שמפחד להראות רגשות. אבל עדיין נשארה תחושה שמשהו חסר. קרו אצלו הרבה דברים והייתה קיימת הפתיחות שצריכה להיות בהשתתפות בסדרה כזו, אבל שיחת הנפש עם המצלמה ואיתנו כמעט ולא קרתה, והדיבור למצלמה חשוב לא פחות מלראות את הדברים שקורים לו. בקיצור, נשארתי עם טעם של עוד.
המשתתפת האחרונה היא דורין אטיאס, שלאורך העונה מחפשת אחר בית ומתמודדת עם מות אמה לפני שנתיים. היא מעציבה אותנו עם געגועיה לאמה, עם תחושת הבדידות שתוקפת אותה לעיתים, ומשמחת אותנו עם השיחות והחוויות שלה עם שני ילדיה. גם כשקשה לה, גם כשעצוב, מה שכמעט תמיד נראה אצל אטיאס זה החיוך, מה שגורם לרצות לחבק אותה עוד יותר.
התוכנית הזאת גורמת לי להתרגש יותר מהחיים. היא מזכירה לי שיעורים שלמדתי ושכחתי, היא מכירה לי צדדים שלא ראיתי ואני חווה דרכה חוויות שלא חוויתי. היא מוכיחה שהחיים יכולים להיות מאוד מעניינים גם בלי השופוני, בלי מסעדות ואירועי השקה. היא כמו שיחת נפש של המשתתפים איתנו ועם עצמם, וגם שלנו עם עצמנו, ואם יש תוכנית ריאליטי שאפשר באמת ללמוד ממנה משהו אמיתי, זה רק "מחוברים".
