אב קמצן שמונע מילדיו להתחתן מאהבה כדי להגדיל את רכושו. בו בזמן שהוא מארגן לעצמו שידוך עם בחורה צעירה ומושכת, שבמקרה היא גם האהובה של בנו. נשמע כמו "היפים והאמיצים"? מולייר כתב את זה קודם. ההצגה "הקמצן" עלתה בפעם הראשונה בצרפת, בשנת 1668. תחת מעטה הקומדיה הקלילה חשף מולייר את הצביעות ותאוות הבצע של אנשי החברה הגבוהה.
הקומדיות של מולייר הושפעו מהקומדיה דל-ארטה; תיאטרון מסכות שהתחיל באיטליה והתפשט בכל אירופה. "הקמצן" התבסס על דמויות קבועות: ארלקינו – המשרת הרעב תמיד, חצוף ופיקח, פנטלונה – דמות הגבר המבוגר, העשיר והקמצן, זוג אוהבים צעירים ועוד. לכל מסכה/דמות מאפיינים פיזיים שהיו מוכרים לקהל הצופים. גם העלילה הייתה ידועה מראש; זוג אוהבים שרוצה להתחתן ובדרכו עומד מכשול, בדרך כלל בדמות האב, דמות הפנטלונה, ואחרי תסבוכות וקצת עזרה מארלקינו (המשרת), האב מתרצה והחתונה יוצאת אל הפועל.
בקומדיה דל-ארטה, האילתור היה מרכיב בסיסי, חלק מאמנותם של השחקנים. מוליייר אמנם כתב מחזות והטקסטים היו ידועים מראש, אבל לשחקנים היה תמיד מקום לאלתר גם בתוך ההצגה. הקומדיות שלו נחשבו לפרובקטיביות, סאטירה מושחזת, ביקורת נוקבת על השלטון ועל החברה כמו "מצב האומה" או "ארץ נהדרת" רק בועט יותר. הרבה יותר.
באנו לשנות
ובכל זאת, כמה מאות שנים אחרי שנכתב המחזה, הסאטירה מנמנמת לה בין מאות עמודי המחזה. הטקסט המקורי ארוך ומעט מייגע ואלף משחקי מילים מובילים לפאנץ' אחד. לא בדיוק הקצב שאנחנו רגילים לצחוק בו. בלהקת "סקפינו" הבינו זאת היטב, ולכן התנתקו מהטקסט כליל, החופש האמנותי שלקחו להם השחקנים בהצגה "הקמצן לאן?" הוא סוד הקסם של ההצגה המקסימה הזאת.
לכאורה ההצגה שומרת על כללי הז'אנר. השחקנים עובדים בצורה יוצאת מן הכלל עם המסכות, ולכל דמות יש את השפה התנועתית והקול הייחודי לה. המסכה מקבלת חיים והבעות משום שכל הגוף משחק וזה נפלא. המחזה נפתח בסצנה המקורית של קליאנט ומריאן המביעים את אהבתם ורצונם הנואש להינשא.
הצהרות פומפוזיות בשפה המליצית של מולייר, כשברגע אחד קוטע את הסצנה במאי ההצגה, גם הוא במסכה (של ארלקינו כמובן), ודורש לעשות שינוי. המחזה צריך להיות "מסחרי" יותר, "להתחבר" יותר לקהל. וכך מתפצל הסיפור לשניים: סיפור המחזה המקורי וסיפור מאחורי הקלעים של הפקת "הקמצן" שמנסה להתאים את החומר העתיק לקהל העכשווי מטעמים מסחריים.
מי הנמוך פה?
דיאלוג האוהבים הופך לפינג פונג מילולי של שורות משירים ישראלים, ומירמורו של האב הקמצן הופך למירמורו של השחקן הותיק שנחרד מהשינויים בטקסט הקלאסי של מולייר. ברק גונן מגלם נפלא את הדמות הכפולה, השחקן שרק רוצה לעשות את מולייר כהלכתו, אך נאלץ מטעמים כלכליים לשתף פעולה עם במאי שרק מעוניין למלא את האולם בכל מחיר.
אלה גופר נהדרת בתפקיד מריאן ובתפקיד במאי ההצגה והיא ראויה בהחלט לפרס קיפוד הזהב 2012, לשחקנית משנה שבו זכתה בעבור תפקידים אלו. חיים עבוד מג'נגל בקלילות ובחן, בין דמותו של קליאנט, למשרת, ולשחקן שרק רוצה לסיים וללכת הביתה.
במהלך ההצגה המאבק בין הרצון להיות נאמנים למקור לבין הצורך הקיומי לרצות את הקהל מחריף, השינויים בטקסט המקורי מלאי הומור ווירטואוזים לעיתים, אבל הם משאירים את הצופה בתחושה של חטא – כי גם הקהל מגלם תפקיד בהצגה. אנחנו הצופים שבעבורם צריך "להנמיך" את הטקסט של מולייר, ולעדכן אותו כדי שהצופה הממוצע יוכל לעקוב. הזוגות מתחתנים, ההצגה נגמרת וצוחקים ומרוצים נשפכים צופי ההצגה החוצה. יכול להיות שהקטעים הכי טובים בהצגה לא היו של מולייר? יכול להיות. אבל העיבוד של ברק גונן שומר על התמצית של המחזות שלו, קומדיה נפלאה עם ביקורת בועטת.
