המבט הראשון בקליפ של סיה (Sia), שמלווה את הסינגל "Chandelier", הראשון באלבומה החדש, הוא מטריד; הוא צובע את הצפייה בו – ואת העניין הרב שהוא מעורר – בתחושה של אי-נוחות. לאחר סקירה של דירה מוזנחת, נטושה ומטונפת, מופיעה הדמות הראשית בקליפ הזה: ספק-ילדה ספק-אישה, שמצולמת בבגד גוף צמוד בצבע עור, ונראית במבט ראשון עירומה. היא ניצבת במפתן של אחד החדרים, לראשה פאה בצבע פלטינה, שמזכירה את יצירי השטן מהסרט "כפר הארורים". עם הישמע המוסיקה, היא רוקדת בין ובתוך חדרי הדירה הזו בצילום רציף (one shot), עד שנפרדת מהצופים בקידות מלאכותיות, עם סיומו.
סיה, זמרת ויוצרת ממוצא אוסטרלי, עבדה עם כוכבי הפופ המרכזיים ביותר בארצות הברית ובתרבות הפופ הגלובלית, וכתבה להיטי-ענק בשנים האחרונות, ביניהם Dimonds של ריהאנה, Beautiful Pain של אמינם וכן Titanium, שאותו גם ביצעה בהפקתו של דיויד גואטה. כמי שממוקמת כעת על סף הצלחה גם בקדמת הבמה, סיה מבקשת למשוך תשומת לב לאלבום הסולו שלה.
אולם היא אינה כוכבת פופ מן השורה: היא אינה צעירה (בשנה הבאה תחגוג 40) או מינית במיוחד, או לפחות לא מציגה כך את עצמה; היא לא פונה לבנות טיפש-עשרה ומטה בהקשרים המוסיקליים של יצירתה (שאמנם אינם מורכבים יתר על המידה, ובכל זאת יש בכולם – גם ברקידים שבהם – קו מלנכולי ואפילו אפל, שרחוק עד מאוד מעוגות הקצפת של קייטי פרי או מהמלודיות הפשטניות של ריהאנה). סיה מבקשת למקם את עצמה ככוכבת פופ אינטליגנטית יותר, שגם מבוגרים יוכלו להאזין לה ללא רגשות אשם; כך היא מבקשת להיכנס ברוב רושם למרכז הזירה.
דירה, רקדנית, מצלמה
הקליפ עורר מהומה. עם למעלה מ-100,000,000 צפיות תוך שלושה חודשים, ואינספור פולמוסים, חיקויים ופרודיות, היא הצליחה במקום שרבים וטובים – אפילו ליידי גאגא לאחרונה – נכשלים. היא יצרה תשומת לב גלובלית, דווקא באמצעות תסריט פשוט ואפילו בסיסי: דמות יחידה שרוקדת מחול מודרני לאורך כל השיר, והמצלמה מלווה אותה. אין שם תפאורות מרשימות, ניצבים או לוקשיין אקזוטי, גם לא תלבושות נוצצות או רקדניות שמנענעות את אגנן בתיאום מושלם. דירה אחת, רקדנית אחת, תנועת מצלמה אחת.
אבל זו דמות בלתי נשכחת. במבט ראשון קשה להבין אם מדובר באדם או בבובה ממוכנת. היא רוקדת באופן מרשים ומדויק, עיניה הכחולות ריקות ושער הפלטינה שלה לא אנושי. הדמות פוערת את פיה ועיניה, מחייכת ומורטת את שערותיה, אולם באופן מלאכותי לגמרי, כמו רובוט שיצא מכלל שליטה. גם לא ברור אם זו ילדה או אישה: בגד הגוף הצמוד מציג לראווה גוף לא מפותח של ילדה קטנה, אולם מחוות התנועה הן בשלות לגמרי, וגם פניה הם בוגרות באופן משונה.
הרקדנית היא ילדה בת 11, בשם מאדי זיגלר, שהופיעה בתכנית המציאות "רקדניות קטנות" – תכנית מבחילה במתכוון, שבו מנהלת אימתנית של סטודיו למחול רודה בילדות קטנות ששואפות להיות רקדניות, בזמן שאמותיהן מתקוטטות ביניהן. זו סדרה שמציבה ילדות קטנות במוקד של תחרותיות מוקצנת, קנאה, זוהר מלאכותי ותשוקה לפרסום. כמו בסדרות מציאות דומות שבמרכזן ילדים (או מבוגרים אינפנטיליים), היא עוסקת כביכול במצוינות, במקרה זה בתחום המחול; אולם יותר מכל היא מציגה דמויות של נערות צעירות מאוד – בגילאי 6-12 – במרכזו של נרטיב ארוטי. באיפור כבד ובביגוד צעקני וחושפני, הילדות מעכסות, משרבבות שפתיים, זוקרות את ישבנן ומחייכות באופן פתייני, כדי לזכות בתפקידי הסולו ובדקות מסך יקרות.
חושנית בת 11?
מאדי זיגלר נשלפה מהתכנית – ועל כשרונה אי אפשר לערער – כדי לשחק במשחק של הגדולים. אולם עם פרסום הקליפ, נוצר סביבו פולמוס הנוגע לשאלות של מיניות אסורה. אין להכחיש, שזיגלר, בבגד הגוף הצמוד שלה, היא חושנית להפליא. המחול אינו ארוטי כלל, אך הוא מציג גופניות נשית משוכללת, ולפיכך גם מהפנטת ומפתה. אולם הידיעה שהרקדנית רק בת 11, מייצרת רגשות של מבוכה, אשמה וחוסר נחת, אצל צופים וצופות כאחד; הקליפ זכה למספר שיא של צפיות, אך גם לקיתונות של ביקורת וזעם, בטענה שהוא מעודד פדופיליה.
כאן יש מקום להבחין בין הטענה גופה, שיש בה היגיון מוסרי, לבין המרחב התרבותי שבו היא מתקיימת, המצייר אותה בגוונים לא נעימים של צביעות. התרבות האמריקאית מנהלת יחס כפול ביחס להצגת קטינות (וקטינים) כאובייקטים מיניים: הכול מותר, כל עוד ההצגה הזו שייכת לתחום התרבות הפופולארית (כמו פרסומות אופנה, הפיכת נערות צעירות לסלבריטאיות ותיעודן בתכניות מציאות משום שהפכו לאמהות בגיל צעיר, או תחרויות יופי שבהן ילדות בנות שלוש מציגות את עצמן – לקול מחיאות הכפיים הנרגשות של הוריהן – כאובייקטים מיניים ממש). אולם הצגה מינית של ילדות בהקשר אמנותי (והקליפ של סיה, על אף שהוא מלווה שיר פופ, מציג מחול מודרני ברמה גבוהה) זוכה לצקצוקים ולגידופים, באותו האופן לדוגמה שהרומן לוליטה של נבוקוב ועיבודיו הקולנועיים, או תצלומיה של טרייסי אמין, עוררו סערה בארצות הברית.
זו שניוּת מרתקת, משום שהיא מעידה על סטנדרט כפול – לא רק ביחס לדימויים בעלי אופי פדופילי, אלא ביחס למהות ההבחנה בין תרבות פופולרית לתרבות גבוהה. התרבות הפופולארית מאפשרת לצעירים ולצעירות, לילדים ולילדות, להיות יצורים מיניים או להציג את עצמם בהקשרים מיניים, משום שהם מתפקדים במגרש המשחקים האינפנטילי של התרבות, שבו סף הריגוש צריך להיות גבוה יותר ויותר, ובו הקשרים טרנסגרסיביים של מין ואלימות הם כלי לגיטימי להעלאתו. לעומת זאת, התרבות הגבוהה נתפסת כנחלתם של "מבוגרים", וכבר נענית לצווים של סופר-אגו קולקטיבי ולצנזורה שמפעילה אותו.
בגן המשחקים של התרבות הכל אפשרי
לפיכך, בתרבות "הגבוהה" (לדוגמה, באמנות הפלסטית או בצילום) הצגה ארוטית של גוף ילדי תיחשב לשערורייה אמנותית, לחציית טאבו ולמקור לפולמוס. אך הצגה כזו מתרחשת כמעשה של יומיום בתרבות הפופולארית, בקליפים, בפרסומות ובתכניות מציאות, שבהן נערות בביגוד חושפני רוקדות באופן ארוטי ואפילו פורנוגרפי ומציגות את גופן לראווה, מבלי שהדבר יעורר תשומת לב מיוחדת. בגן המשחקים הילדי של התרבות הפופולארית הכול אפשרי, משום שהוא מתמסר לגמרי לחוק התשוקה נטול המעצורים. התרבות הגבוהה צריכה – ואולי זה גם מה שמבחין את תוצריה – לשמש כגן משחקים סימלי של בגרות פסיכולוגית, ולתווך בין תשוקות אינפנטיליות לבין תצורה "אמנותית", כלומר סובלימטיבית, שלהן.
זה מה שהופך את הקליפ של סיה לערמומי ולאפקטיבי כל כך; הוא ממוקם בלב התרבות הפופולארית, אך משחק במגרש של התרבות הגבוהה, ולפיכך זוכה למנת הפולמוס ותשומת הלב שהוא חותר לה. הוא מציג במרכזו ילדה בת 11, אך באמצעות המופע הארוטי שלה והתגובות לו, מייצר ניראות של מוסיקה איכותית, כלומר פופ המכוון עצמו לפלח השוק של מבוגרים ונשפט על פי קריטריונים של תרבות גבוהה. ונדמה, שזו היתה מטרתה של סיה מלכתחילה: לייצר דימוי של אמנית פופ, ולא של כוכבת פופ. ובאמצעות הפאניקה הפדופילית שעוררה זיגלר, היא עומדת במטרה זו בהצלחה יתרה.
