ראיונות עם חברה שניסתה להתאבד, ועובד סוציאלי בקהילה הגאה
אובדנות מוכרת לי מקרוב, מאדם שחשוב לי מאוד. ניסיונות ההתאבדות והדיכאון שלו גורמים לי להיות ברפלקס חיובי לשליליות הזו. אני מנסה פשוט להיות איתו ולהקשיב לסיפורים, לכאב היומיומי שמלווה אותו, ללופים של דיכאון ובדידות, לשתף את ההבנה והקשיים שלנו בחיים. ויחד עם זאת להראות עוד צדדים בסיפור. לספר לו על החיים שלי גם, על העשייה שלי ולהזכיר לו את העשייה שלו.
פעם חבר טוב שאל אותי אם חשבתי להתאבד. "לא באמת", השבתי, "אולי פעם, אולי לרגע". הוא הסכים גם לגבי עצמו, למרות שהיה לנו ברור שמבחינתנו משמעות בחיים היא דבר מומצא. בשנותיי הראשונות כסטודנט התגברה אצלי התחושה הזו של חוסר משמעות בחיים. להמציא לעצמי משמעות היה נראה לי משונה, מיותר. תחושת הבדידות הקיומית הציפה אותי ואיתה תחושת דיכאון. הרגשתי שבעיות העולם גדולות עליי. לעתים עולות השאלות כגל גדול ומעלות אצלי שוב את הריקנות האנושית החלולה הזו. כמחאה אני רוב
הזמן עם חיוך, נהנה מאתגרי החיים, ופועל למען דברים שחשובים לי. בין אם זה להתפלסף, לדבר עם משפחה וחברים, ובין אם זה להקים קבוצת פעילות ועניין משותף. זה בולט כמה כל מה שמחדש אותנו, מפרה ומחייה אותנו כמו קהילה, עבודה ולימודים מדיר את האדם מהבדידות הזו ומתחושת הקצה.
שאלתי את חברתי ת', אם גם לה היו מחשבות כאלה.
ת' את רוצה לספר לי על הקשר שלך לכתבה על אובדנות?
ניסיתי להתאבד לפני שמונה שנים. זו הייתה תקופה קשה בחיים שלי. הייתי מאוד בודדה וממש ניסיתי. בסוף אחרי כמה ימים שזה קרה זה התפרץ בבית הספר אחרי שדיברתי על זה, ושלחו אותי באותו רגע לפסיכולוג. עדיין אחרי כמה ימים הייתי בתחושה הזו שהייתי לא פה ולא פה. מעורפלת כזו. עם השנים אני עדיין מרגישה בודדה לפעמים, אבל אתה יודע יש ימים ויש ימים. זה נושא שמאוד חשוב לדבר עליו.
מתי התחילו תחושות האובדנות והבדידות?
אני חושבת שכל הבדידות הזו התחילה מאז שעליתי לארץ. ילדים יכולים להיות מאוד רעים לפעמים. אז כשאתה לא יודע את השפה ואתה שונה מאחרים זה קצת מגדיר אותך בהתחלה ואתה מנסה להשתחרר מזה. גם בבית הספר קצת סבלתי מהדברים האלה. ואז למדתי קצת יותר ויותר איך להשתחרר מהדברים האלה. זו תחושה שצריך להתרגל אליה, אני לא יודעת אם היא תעבור אי פעם אבל פשוט צריך למצוא את המקום שלך בכל המצב ולקוות לטוב. גם לפני כמה ימים. אני בתקופה לא טובה בחיים: אמא חולה, לאבא אין עבודה בגלל הקורונה, והאחים עם המשפחות שלהם. אז אני מרגישה שהכל נופל עליי. לפני שבוע היה ריב מאוד מאוד גדול, בעקבותיו ממש איימתי, ניסיתי לעשות את זה שוב. וזה היה מול ההורים שלי. אני גרה בקומה חמישית אז ממש התיישבתי על אדן החלון והסתכלתי למטה והתלבטתי אם לקפוץ או לא. היו פעמים שגם פגעתי בעצמי, אבל לא הגיע לרמה של דם.
אחרי שניסיתי עוד פעם להתאבד לקחתי כדור הרגעה אחר כך, והוא עשה לי ממש רע. וכל היום לא הרגשתי טוב. כשאתה צריך את האנשים שאתה אוהב פתאום הם לא שם. הם כן, אבל אתה מרגיש שהם לא שם באמת, שהם לא יכולים להבין אותך עד הסוף. זה נראה מוזר שאני מדברת על זה בכזאת קלות. אם זה היה לפני כמה שנים הייתי מאוד סגורה ולא הייתי מוכנה לדבר על זה.
את השבוע האחרון העבירה ת' בסוג של אופוריה. עם לחץ של הלימודים והבעיות בבית והתחושה שהיא ממש קורסת, היא הצליחה להתגבר ולהשתלט על הכל ולעבור את זה. הקושי שהיה בסופ"ש דווקא גרם לה להישאר ממוקדת ולעשות את המטלות שלה. היא רשמה לעצמה מה היא צריכה לעשות, וזכרה שיש לה איזושהי מטרה כלשהי שהיא צריכה להגיע אליה ואם לא היא תתאכזב מעצמה.
אחד הדברים שהכי שמים אדם בנקודות קצה זה המקום הזה של המשמעות – שכתבת לעצמך את המטרות.
נכון. וגם השירים של טיילור סוויפט תמיד מעודדים אותי. אני לא מדברת על השירים הקצביים. באמת יש לה שירים שהם יותר עמוקים ואני תמיד מחפשת את המשמעות מאחורי השירים שלה. ואני תמיד רואה את עצמי בה. יש מילים שהיא כותבת שאני אומרת "וואו, זה כל כך אני, זה כל כך מתאים לתקופה הזו". בגלל זה אני מרגישה חיבור אליה.
אני גם נורא אוהבת את דמי לובאטו. גם לה היה את העניין הזה של מנות יתר וכל מיני בעיות. גם היא מישהי שאני מאוד מעריכה ותמיד לומדת ממנה. אז יש משהו במוזיקה שלהן שגם משאיר אותי בחיים. זה ישמע מטופש אבל לדמי לובאטו יש קעקוע של סטיי סטרונג, להישאר חזקה. וכשהייתי בטירונות והרגשתי לבד, כתבתי את זה לעצמי. וכל פעם שהייתי ממש עצובה הייתי קוראת את זה וזה עזר לי ממש לעבור את הטירונות.
בסביבה שלך את מרגישה שהיו אנשים לאורך השנים שיכולת לשתף אותם בתחושות?
עכשיו יש לי את ט', ואני באמת מדברת איתה על הדברים האלה. יש לי עוד חברות מהתיכון ששיתפתי אותן. וגם יש מישהו שחשבתי שאוכל לסמוך עליו, אבל יש אנשים שלא נשארים שם תמיד וזה בסדר, גם זה קורה. לאט לאט לומדים עם מי לדבר. גם אם אני וט' לא נדבר כמה ימים אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה. שאם פתאום יקרה משהו, אני יכולה לדבר איתה והיא ישר תבוא. אני ממש שמחה שמצאתי אותה.
*
מרום אלטרוביץ' רון, 41 , בהכשרתו עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, הוא מנהל התחום הפסיכוסוציאלי בתוך מערך ייעוץ וטיפול של האגודה למען הלהט"ב. במסגרת תפקידו מטעם האגודה, מרום בקשר עם עובדים סוציאליים בתחום הלהט"ב ברחבי הארץ שנותנים טיפול לנוער, צעירים ובוגרים מכל הקשת הלהט"בית בטווח רחב של נושאים ללא עלות. מטרתם להנגיש את הטיפול לאוכלוסייה כמה שיותר וגם למקרי קיצון. כלהט"ב שגם ער לנושא האובדנות בתוך הקהילה, חשבתי שיהיה נכון לראיין אותו.
כמה שנים אתה כבר עושה את זה?
את התפקיד הנוכחי שנתיים, במסגרת מכרז שהאגודה זכתה בו יחד עם משרד הרווחה. כל השירות שאנחנו עושים כטיפול ללהט"בים הוא תפקיד ייחודי ושירות חדשני שלא קיים בעולם. רק בישראל יש אותו. עם הקהילה הלהט"בית אני עובד משהו כמו 10 שנים, אני מטפל בקליניקה כ-4 שנים.
בהקשר לאובדנות, התאבדויות ומניעה בקהילה, מה התדירות שיוצא לך להיפגש עם מקרי הקיצון?
באוכלוסייה הלהט"בית לעומת האוכלוסייה הכללית יש הרבה יותר נטייה לאובדנות, לפחות כפול שניים. אני מדבר על ניסיונות אובדניים ובכלל נטייה לדיכאון, חרדות, שימוש בחומרים ממכרים כאלה ואחרים, ובכלל התנהגויות סיכוניות כמו פגיעה עצמית. אלו נתונים שממשיכים, לצערנו, להראות את עצמם. באוכלוסייה הטרנסג'נדרית יש 40% ניסיונות אובדניים, וזה כנראה רק מהמקרים המדווחים. נתונים מאוד מדאיגים.
כל חודש אנחנו שומעים על מקרים מסוימים שמגיעים מגורם טיפולי שמדווח לנו על ניסיון או שהם זעקה לעזרה על גבול האובדנות. גם אם זה לא משהו שהיה יכול להרוג, מספיק שזה גבולי. יש באמת כמות מאוד גבוהה של ניסיונות שאנחנו מקבלים כדיווחים. אחד השיאים היה בחודש יוני האחרון. זה היה גם תקופת הקורונה וגם חודש הגאווה, והצטברו כמה מקרים של נשים בשנות ה 20- מהקהילה הטרנסית, וגם של שלושה גברים הומוסקסואליים בשנות השלושים שהיו די ידועים בקהילה, שהתאבדו, מתוך איזושהי חוויית חיים רוויית סמים, בדידות – למרות שעל פני השטח זה לא היה נראה ככה – וטראומות. ואז קמה שוב, כמו שקורה כל כמה שנים, זעקה גדולה בקרב כלל ארגוני הקהילה סביב השאלה מה עושים עם זה?
"יצא לי לראות בעיקר כמה פוסטים של הספד מהתקופה הזאת בקבוצה "חבר מביא חבר" בפייסבוק.
אני חושב שזה גם קשור לתקופה, למשבר הנוכחי שכל העולם עובר, אבל גם ספציפית למאפיינים ייחודיים של הקהילה הלהט"בית. – יש הרבה יותר התכווננות טיפולית ברחבי הארץ למצוקה של להט"בים. יש גופים שמנסים הרבה יותר לקחת אחריות על הוול-ביינג של להט"בים, למנוע אובדנות ולייצר מודעות לטיפול. עד עכשיו היו בעיקר ארגונים דרך משרד החינוך, כמו חוש"ן ואיג"י, שהיו נכנסים לבתי ספר במידה והיו מרשים להם, ומנסים לדבר, ולהביא נראות להט"בית. גם במקומות הכי נידחים, כדי שאותם נער או נערה שמתמודדים כרגע עם מצוקה יבינו שאולי יש איזשהו אופק ואיזושהי תקווה, ושיש עם מי לדבר ולמי לפנות. גם כרגע כשהם לגמרי בארון, או גם כשהם חווים להט"בופוביה חמורה מהבית או מהסביבה, שיש משהו לעשות עם זה. וזה גם חלק מהתפקיד של עו"ס להט"ב שקם בשנים האחרונות.
באילו גילאים האובדנות הכי נפוצה? איך זה בתקופה האחרונה?
מבחינת גילאים אין נתונים ברורים, אבל אנחנו כן רואים יותר פניות בקרב נוער וצעירים. לצערי לא מספיק חוקרים את הגיל השלישי. האובדנות קשורה גם לגיל היציאה מהארון ולקבלה החברתית. אנחנו יכולים לראות על הפריפריה, גם שגיל היציאה מהארון עולה דרסטית לעומת בכלל הערים הגדולות: תל אביב, חיפה ומטרופולינים שמושכים אליהם להט"בים. וגם רמת התמיכה המשפחתית והחברתית תהיה הרבה יותר נמוכה. מה שמוביל להרבה יותר מצוקה ולעלייה באובדנות אותה נראה בחברות יותר שמרניות, בין אם זה בקיבוצים בצפון ובין אם זה בעיירות פיתוח, או מקומות עם חיים מאוד שמרניים כמו קהילות דתיות יותר למשל בקהילה האתיופית והחברה הערבית. גם מהמגזר החרדי מגיעות משפחות. לי יש בטיפול נערה חרדית בת 15 שההורים שלה הסכימו שתבוא לטיפול באגודה לצורך העניין, כי היה שם מעשה אובדני. ככה בסוף הם הגיעו אלינו לטיפול. ואני מדבר על תל אביב. ככל שיש פחות מודעות ופחות פתיחות בכלל במגזרים השונים, אז תהיה הרבה פחות נטייה לקבל עזרה. הם יכולים לפנות לכל מיני טיפולים אחרים שמגבירים את הסכנה לאובדנות כמו טיפולי המרה למיניהם.
אני חושש שבחודשים האחרונים החשיפה לאלימות גדלה, לפחות בקרב הנוער והצעירים. גם כי נמצאים בבית בתקופת הקורונה, חלקם עם פחות מסגרות ופחות מפגשים. חלק היו יוצאים למקומות אחרים לפגוש נוער, חלק בכלל לא היו כי הם לגמרי בארון. אבל הם נמצאים הרבה יותר עם המשפחות, ובחלקן הן משפחות מאוד להט"בופוביות, ולא מקבלות אותם.
יש מקרה מהזמן האחרון שאתה זוכר? שתפס אותך?
חייל בן 20 , שכמעט איבד את חייו סביב מצוקה מצטברת שלא אישרו לו לראות קב"ן ולקבל עזרה, למרות שהוא התריע על הדיכאונות שלו. הוא עשה ניסיון אובדני בבליעה של הרבה כדורים וחומרים אחרים וניצל די בנס. הוא שוחרר מהצבא וכרגע באמת מקבל טיפול.
יש לי כמה פניות של צעירות טרנסג'נדריות, וגם של נערים ונערות. אנחנו כל פעם מקבלים דיווחים, בכלל בזמן האחרון, מקו הקשב. לפעמים חברים שלהם מתקשרים, ולפעמים הם בעצמם מתקשרים ומתריעים על תחושה של ניתוק, של בדידות, של חוסר רצון לחיות. זה באמת במקרה הטוב שהם מצליחים לדבר על זה לפני.
הרבה פעמים אם אדם אומר לי "אני עומד להתאבד", אני מחויב בתור אזרח, אם זה אדם שאני לא מכיר, לקרוא למשטרה כדי למנוע אובדנות. אין לי יותר מדי כלים. בדרך כלל זה באמת תהליך כזה של לדובב אותו, לראות אם אפשר להרוויח עוד קצת זמן ולהגיע איתו לפגישה בזמן חירום. ולאפשר איזושהי התערבות טיפולית שנקווה שתמנע הידרדרות חזרה לניסיון אובדני.
מה הביא אותך לעסוק בזה?
האמת שלא באתי לעסוק באובדנות תכלס, לעסוק בטיפול כן. עסקתי הרבה שנים בתחום הטיפולי. עבדתי המון שנים עם נפגעי עבירות פגיעות מיניות והתמכרויות. הגעתי דווקא יותר למיקוד של הלהט"ב גם מתוך ההיסטוריה האישית שלי ומתוך דברים שאני חוויתי. וגם מאיזשהו רצון לעשות תיקון ואולי להעביר את הידע לדורות אחרים של מטפלים שאין להם בכלל מושג ואין להם ידע בתחום הלהט"בי. כדי לראות איזה ניואנסים ואיזה דברים כדאי לשים בהם דגש כדי לעשות טיפול יותר טוב, ולא לפספס כל מיני אנשים בדרך שבגלל הלהט"ביות שלהם נורא חוששים וחושדים בהרבה מטפלים כאלה ואחרים, וחוו הרבה אכזבות מהרבה מטפלים.
המשכנו ודיברנו על הצורך בנראות בבתי ספר ובציבור, ובצורך לשייכות סביב הזהות הלהט"בית. אמרתי שהרבה יכול להתפספס כשלא גרים במרכז, כשלא חשופים למידע הזה כמו "קו הקשב" הכל כך חשוב. סיפרתי לו על בניית הקבוצה החברתית הגאה שאני שותף לה באילת והערבה, והמשמעות שאנחנו רואים אחד את השני בעיניים. "זה חזק, מהרבה מילים" הוא סיכם.
