הספר "הגבעה" (ספרי עליית הגג/ ידיעות ספרים) של אסף גברון מתחיל במפה, מפה חובבנית, מצוירת כמו בעיפרון תועה על דף. בהתחלה חשבתי שהנה, המפה תארגן את העלילה, וכך לא אתבלבל עם הדמויות בספר, מי האח של מי הבן של מי, אבל ככל שהספר התקדם, כך התווספו עוד דמויות, עוד סיפורים, עוד מקומות למעגל המצומצם הזה של הגבעה. וכך, אותה גבעה קטנה, בודדה, הפכה ב-430 עמודים לגבעה ששולחת זרועות לכל עבר, ובכל זאת, לא מתבלבלת ביניהם אפילו לשנייה. גבעה קטנה ויחד עם זאת – כל כך גדולה.
מעלה חרמש ג' הוא מאחז קטן ביהודה ושומרון. כמה קרוואנים והרבה אמונה הפכו את הגבעה לבית של קהילה קטנה שהוקמה על ידי עתניאל עסיס. כדי שיוכל לגדל עלי רוקט ועגבניות שרי בשביל הסלט של אשתו, הוא הקים חווה חקלאית קטנטנה על הגבעה, קיבל גנרטור, בוטקה לשומר, עוד קרוואן ועוד אחד, ואפילו גן שעשועים שנתרם על ידי אמריקאי יהודי – כל אלה הפכו את הגבעה לישוב קהילתי של ממש.
כולם אוחזים בגבעה
אל אותה גבעה קטנה מגיע גבריאל (גבי) נחושתן. קיבוצניק, עם סיפור חיים ארוך ומפותל. הוא עבר טראומה אלימה בילדותו, סיים צבא, וטס לניו-יורק, שם היה עוזר של מגייס תרומות יהודי בארה"ב, מצא אהבה, הביא ילד, הפך לאבא במשרה מלאה ואהב את זה עד שנמאס. האישה החלה לבגוד, והוא התחיל לבגוד בתפקידו כאבא.
פתאום שנא את הילד הקטן, היו צעקות, גם מכות ואז עבודות שירות. שם הכיר את המחזירים בתשובה, היחידים שלא ראו בו מצורע, והגיע לגבעה. אחריו הגיע גם אחיו החילוני רוני. כמו עתניאל, וכמו גבי, כך גם שלל התושבים של מעלה חרמש ג'. כל אחד והרקע, הקונפליקט, המשבר שלו, אוחזים חזק בגבעה המתפתחת לאיטה, ולא מבינים איך במקרה – או שלא – בסוף הכל מסתדר.
פלקטים, אבל ממבט אחר
"הגבעה" הוא ספרו השביעי של גברון, שכבר נמכר לתרגום בשבע מדינות. במשך חמש שנים, במהלכם התגורר תקופה קצרה בהתנחלות, ערך גברון תחקיר, וכתב ספר שלא נוקט עמדה ברורה, אבל נותן מבט אחר, חדש, על אותם אנשים שהפכו לפלקטים מוכרים בחברה הישראלית. ותלוי מאיזה צד של הפלקט מסתכלים.
המבט הזה הוא מצחיק, מסוג הכתיבה שמאפשרת לך לצחוק בקול גדול גם כשברור לך שתצחק לבדך. גברון מצליח בלהטוטנות לקשר בין כל הדמויות, הזמנים, המקומות. לרוב זאת מילה, תחושה, אובייקט, פעולה שעוברים ממקום למקום, מדמות לדמות, ויוצרים חיבור מהיר בין כל הפריטים.
הוא מפליא לתאר ולספר את הסיפורים שלו עם הרבה פרטים, לא מעייפים, אלא כאלה שמציגים נקודת מבט אחרת, על דברים שאולי למדנו להתעלם מהם כבר מזמן. לא פעם הוא יוצר סיפורים קטנים סביב מוטיב אחד, כשבכל פעם, המוטיב משתנה; פעם זאת כרית שטיפת הכלים שאיבדה את הנוצצים הכסופים שלה, פעם הגומה שבקיר והריב הגדול שבו היא נוצרה, ופעם זה האור האדום ברמזור שהמבט אליו משתנה עם הזמן, ועם הילד שמגיע.
מסיבת נראטיבים גדולה
אבל הספר הזה הוא לא רק כתיבה יפה. הוא גם סיפור עלילתי על חיים של אנשים, אמיתיים, שהופכים להיות חלק ממך. מצליחים לעצבן אותך, להצחיק, להדאיג, לקוות, לרחם ולכעוס, ולהתעמת עם עצמך ואיתם.
גברון כמו מעלה לחלל החדר מסיבה גדולה, שעומדת להיגמר, של נראטיבים טעונים, ישראליים, פוליטיים, ויוצא. משאיר אותנו ככה, עם האלכוהול, המוזיקה, הבונדינג המעייף, ובעיקר הלכלוך.
הגבעה תקועה שם באמצע, בין ההתנחלות המבוססת מעלה חרמש, לבין הכפר הערבי חרמיש. גברון לא מכריע בין אותו קונפליקט של התנחלויות מהמבט הימני והשמאלי של המפה הפוליטית, ולא נותן את משנתו שמעולם לא הייתה חסויה – הוא שמאלני מובהק, אלא הוא כאן כדי להציג את האמצע, לתת נקודת מבט כמו זה של המפה בהתחלה; כזאת שלא אומרת הרבה, ולא מארגנת את מערך הכוחות הסבוך של המקום, אלא רק מזכירה לנו כמה כולנו תקועים באמצע של איזשהו מקום. שאולי צריך להתרחק ממנו קצת לפעמים, כדי להסתכל עליו מלמעלה.
הספר נגמר, ולרגע נדמה כאילו גברון אמר כל כך הרבה ובעצם לא אמר דבר; הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הימנים והשמאלנים, החלום האמריקאי שמוכן לדרוך על כל טיפת מוסר, הטרור היהודי, ההתמכרות למציאות וירטואלית, ההקרבה העצמית ההרסנית של ההורות, הצבא והדיאלוג הדיאלקטי התמידי שלו עם ההתנחלויות; שומר ואויב גם יחד. כשבאמצע נמצא גברון כמו כולנו, לא יודע מה נכון מה לא. מה לבנות ומה להרוס. מה לומר ומה לא.
כולנו מאחז אחד גדול
אבל הוא כן אומר; הסיפור מתחיל בהקמת המאחז הקטן אחרי ניסיון מדומה לפנות אותו. אחרי אותו ניסיון חסר טעם, כותב גברון "על כן נרשם ברשומות הצבא ומשרד הביטחון כי פונה המאחז. למחרת חזרו המתיישבים, והמח"ט עבר לטפל בעניינים דחופים יותר. כך נאחז המאחז".
במהלך הסיפור, יחזרו שוב ושוב החששות לפינוי המאחז, צווי הריסה נוספים, ויעדים חדשים לפעולה. אבל הוא יישאר, ויהפוך אט אט להתנחלות צומחת – הגנרטור הרעוע יהיה למערכת מתקדמת של חברת חשמל, העז תהפוך למחלבה שלמה שתשווק גבינות אורגניות ברחבי הארץ והקרוואנים הבודדים ישכפלו את עצמם לעוד "לאף אחד לא יהיה זמן לעסוק במאחז קטן ולא חשוב" ואולי זה כל העניין.
כי בינינו, מדינת ישראל, והקונפליקטים האינסופיים והמפותלים שלה – היא בעצמה מאחז אחד קטן ולא חשוב, שבזכות כך, אולי, אנחנו עוד כאן. כולנו על הגבעה. מקווים שאותם "אחרים" רבים ומגוונים שעלולים לסכן את חיינו כאן, ימצאו פעם אחר פעם בעיות אחרות לעסוק בהן. ואם לא, אז מישהו מאיתנו ימציא כאלה. כך הפכה מעלה חרמש ג' מגבעה קטנה, בודדה, מיותרת, ביהודה ושומרון, לגבעה גדולה, מסועפת ועקשנית במזרח התיכון. אולי זה מה שגברון רוצה להגיד לנו? שכולנו מתנחלים? אולי. ואולי לא.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
