לפני כמה שבועות, בעודי מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה, הבחנתי שבערוץ 8 יש "סוף שבוע- גזר דין מוות". למעשה במהלך כל סוף השבוע הוצגו תוכניות שקשורות בהוצאות להורג, בעיקר ברחבי ארה"ב. סיפורים אמיתיים, אנשים אמיתיים, מוות אמיתי.
מצאתי את עצמי מרותקת למסך, מצומררת, מזועזעת ונגעלת, ולא היה ברור לי מה תרם לכך יותר מהאחר- הרוצחים חסרי הלב שעומדים לדין, התמונות המאוד גרפיות שהוצגו במהלך משדר המשפט, או העובדה שהמדינה רשאית לפי תוכניות אלו לקחת לידיה את ההחלטה מי יחיה ומי ימות.
מדינות חוק
בהקשר הזה, "אמנסטי אינטרנשיונל" (ארגון הפועל להגן על זכויות האדם ברחבי העולם והמתנגד לעונש מוות), פורש בפני הציבור מידע שחשוב להכיר. נתונים שעולים מתוך דו"ח שנערך ע"י ארגון זה, מראים שבמאה ושתיים מדינות בעולם ההוצאה להורג אינה חוקית, וכמו כן בארבעים מדינות העונש טכנית חוקי, אך הן נמנעות מליישם אותו בפועל. בהמשך לכך, חמשת המדינות השיאניות בהוצאה להורג הן סין, איראן, פקיסטאן, ערב הסעודית, וארה"ב, כאשר סין השיאנית ואמריקה הנאורה מככבת במקום החמישי.
חשוב להוסיף, שברוב האזורים בארצות הברית, בית המשפט מתנהל בדיוק כפי שמוצג בסרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה. כלומר ישנו שופט, סנגור מטעם התביעה ומטעם ההגנה, וקבוצת חבר המושבעים. במקרים של משפטים שעוסקים ברצח מדרגה ראשונה למשל, חבר המושבעים הם האנשים שמחליטים לגבי המועמד לדין, האם יזכה לחיות, או לחילופין, ישלם עונשו בחייו.
מה עם אשמה
במידה וחבר המושבעים החליט על גזר דין מוות לפושע, ישנן כמה שיטות שונות להוצאתו להורג. ביניהן: כיסא חשמלי, זריקת רעל, כיתת יורים, תלייה ותא גזים. אם יורשה לי אתמקד לשנייה בתא הגזים, ואולי לפני כן אציין שחלילה איני מזלזלת באכזריותן של השיטות האחרות כמובן. אבל בכל זאת בחרתי להתמקד בזעזוע שחשתי מאופן הביצוע האכזרי, שלא נאמר מהנוסטלגיה האכזרית שעולה מהשיטה שמזוהה עם השמדת מיליוני יהודים. הזעזוע משיטות ההוצאה להורג, הובילה אותי לשאול, האם לאדם למרות פשעיו, מגיע למות בייסורים אכזריים שכאלו?
כאמור לאחר שגזר הדין הוכרז על ידי חבר המושבעים, מגיע שלב ההוצאה להורג עצמו. באחת מהתוכניות שראיתי, נערך ראיון עם האנשים שאחראים ללחוץ על הכפתור. אותו כפתור שמזריק את הרעל לווריד של הנידון למוות. הכפתור שרוצח את הנידון למוות. מעבר לרגשות האשם הכבדים של אנשי הכפתור, הם מספרים שלאחר המוות, הגופות מובלות לנתיחה שלאחר המוות. תחת השאלה "סיבת המוות?" כתוב: "רצח בחסות המדינה". כלומר, ניכר שאלו שלוחצים על הכפתור, ומבצעים את תפקיד עובד המדינה שהוטל עליהם, הופכים באופן הזה לרוצחים בעצמם.
האומנם? או שאולי חבר המושבעים שאחראי על ההחלטה להוצאה להורג הוא הרוצח בחסותה של המדינה? ואולי הרוצחת האמיתית היא בכלל המדינה, שהרי מלכתחילה היא זו שנתנה לגיטימציה לגזר דין מוות? אם תשאלו את דעתי, כל האפשרויות נכונות. לראייה "רצח בחסות המדינה", רק לי המשפט הזה נראה אבסורדי?
בסיכומו של עניין
עונש מוות, למה לא? לא אלאה אתכם באינספור הסיבות שיש לי, אבל אולי בכל זאת כדאי להציג כמה:
ראשית, הטיעון של ארגון "אמנסטי"- ביצוע פשע אינו מבטל את הזכות האוניברסלית לחיים. חוץ מזה, ישנם מקרים רבים בהם חפים מפשע נידונו למוות, וכאשר חפותם הוכחה, לא היה ניתן לזכות אותם חזרה, בחיים. ולסיום- המוסר, למי שעוד זוכר מהו. רצח אדם מטבעו אינו מוסרי, ללא קשר לסיבת הרצח.
ועם זאת, אם עלי לחפש סיבה לעונש מוות, למה כן?
יש שיגידו מידה כנגד מידה. אם אדם לקח את הזכות לסיים לאדם אחר את החיים- כנראה שמגיע לו למות. כמו כן יש שיאמרו שגזר דין מוות יגרום לתחושת צדק למשפחות הקורבן, כי יוכלו לזכות לצפות ברצח האדם שרצח את יקירם. וכמו כן יש שיגידו כי מדובר ב-"גמילות חסדים", משמע שעונש המוות, סביר שיגרום לנידון סבל מופחת מהאלטרנטיבה של מאסר עולם.
פיקוח ושליטה
ברשותכם, אוסיף את ההסבר של פוקו, שלטעמי נתן לכך בזמנו הסבר די משכנע. הוא טען שהשימוש בעונשים שבאים לידי ביטוי בגוף כמו עונש מוות, הוא תולדה של צרכים פוליטיים. בתקופות שלא היו אמצעי תקשורת או משטרה, השלטונות הפכו את עונש המוות לכלי להפגנת כוח, עוצמה והרתעה לפושעים פוטנציאליים. לא סתם, הפכו את ההוצאות להורג לטקסים פומביים, מרשימים ומפחידים שבאו להראות מי השולט.
פוקו הוסיף ואמר, שככל שהחברה התפתחה, נעלם הצורך בהרתעה הזו, משום שבתי הסוהר החליפו את הדרך לפקח ושלוט על פושעים. אולם בשנת 2016 ארה"ב ששואפת לכתר במצעד המדינות המוציאות להורג, סותרת את הטענה האחרונה של פוקו. או שבעצם מחזקת את טענתו הראשונה, ומלמדת אותנו לא רק שהכל עניין פוליטי, אלא שארה"ב והמעצמות השיאניות האחרות בתחום, מבקשות דרך הרצח בחסות המדינה, להוכיח לכל העולם מי כאן הבוס.
