"כנראה ששואה עוברת בתורשה" הוא המסר של ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה?" שמועלה ברפרטואר תיאטרון באר שבע. המציאות דווקא מספרת סיפור אחר. במשך שנים שמר דור ניצולי השואה על שתיקה רועמת בכל הנוגע לשיתוף הדור הבא, ובחברה שביקשה למגר את המקור הגלותי שלה, זכר השואה כמעט ולא נשמע.
המחזה מגולל את סיפורה של אליזבת (יעל איתן), בתה של הלנה (שירי גולן), אם חד הורית וניצולת שואה בתל אביב של שנות השישים. יותר מהכל, זהו סיפור המפגש בין דור ניצולי השואה לבין דור הילדים שרוצה לדעת את עברו. שיח השואה בשנים הראשונות לקום מדינת ישראל כמעט ולא היה קיים ונותר בבחינת טאבו עד אמצע שנות השישים. תופעה זו גם באה לידי ביטוי בהצגה. הלנה העקשנית וחברותיה, כולן ניצולות שואה, מנסות להתאקלם בחברה הישראלית, אך באותה עת, מנסות לשמור את סוד זיכרון השואה בארונות נעולים. אך סופו של כל סוד להתגלות וזהו הקונפליקט שמלווה את ההצגה לכל אורכה.
בין יום השואה ליום העצמאות
במשך שנים ניצולי השואה בחרו לא לספר את מה שעבר עליהם. יכול להיות שזוהי תוצאה של הדחקה, טראומה או הפנמת ערכי התקופה שניסו להשתיק את הסיפור. הפצע הפנימי הזה מוצג בצורה הכואבת ביותר, כאשר אליזבת חוגגת את יום הולדתה ואימה הלנה עושה סלקציה למתנות כדי לבדוק איזו מהן יוצרה בגרמניה; או בטקס יום שני, שבו נפגשות חברותיה של האם באופן קבוע וסיפרו לעצמן את מה שהן לא יחלקו עם אף אדם אחר ובמיוחד לא עם הדור הבא. הקונפליקט המרכזי שואל כיצד ידעו בני הדור השני מהו העתיד שלהם, אם אין להם עבר וזיכרון להיתלות בו? וכך, במשך קרוב לעשור מאז קום המדינה כלל לא צוין יום השואה, טקס המזוהה ביותר עם הניצולים.
- צילום: רינת הלון
טקס אחר אשר הבליט את ההבדלים בין תושבי הארץ הצברים להלנה הניצולה הוא יום העצמאות למדינת ישראל, אשר מציג את ההבדלים הניכרים לעין: היא לבושה בהוד ובהדר, בעלת מראה סגור והתנהגות מאופקת ואילו הם מהצד השני, נראים כבעלי שמחת חיים, לבושים בלבוש קיץ ואופי חברותי. הדיאלוג בין הדורות לא התאפשר, גם לא בין הניצולים לבין הצברים. בהצגה השיח נפתח לדיון אך ורק כאשר הלנה (האם) מתה וארון הסודות כבר אינו נשאר נעול. השיח סביב השואה עולה לדיון הציבורי רק בשנות השמונים. עשרים השנים בהן היה דיון אמיתי על השואה הן נתון אפסי ביחס לסיסמאות ה"יזכור" שכולנו נאלצים לשנן בימי הזכרון לחללי מערכות ישראל.
פרקטיקה של זכרון
כיום, בזמנים שבהם דור ניצולי השואה הולך ומתמעט, ומקור הידיעות הראשון הולך ונעלם, קמים להם בני הדור השני והשלישי ומבקשים לדעת מאין הם הגיעו. אחת מהדרכים שבחרו להנחיל את הידע היא באמצעות אמצעי תקשורת עדכניים: פייסבוק, טוויטר ויוטיוב. בזמנים שבהם ספרים אינם פופולאריים ומוזיאונים מאבדים מיוקרתם, גוף כמו מוזיאון השואה ביד מרדכי מחליט פותח תערוכה המנציחה את מרד גטו ורשה בצורה ויזואלית יותר.
אומנם צורה זו של העברת הזכרון לדורות הבאים נתקלה בעבר בהתנגדות, כמו זו של ליאת שטייר-לבני במאמרה "הנצחת השואה לא עוברת בפייסבוק", אך עלינו להבין שבניגוד לאמירות של מקלוהן, המדיום אינו המסר, אלא הזכרון הוא מה שחשוב. ובין אם זה מבוצע על ידי לחיצת לייק לדף של אושוויץ בפייסבוק, או שמיעת הרצאה מפי ניצול שואה במוזיאון יד ושם, או אפילו בצפייה בהצגה הנהדרת "למה לא באת לפני המלחמה", הדבר החשוב הוא הנחלת הזכרון. אחרי הכל, מהו ערכו של עם בלי זכרון?
