קיבלתי מייל היום. "תודה לך נסיכה!" הוא כתב, בתגובה לחומר ששלחתי לו לאישור. לצערי, הוא איש הקשר היחיד שמשתף איתי פעולה בחברה שהיא לקוחה שלנו. היה לי יום רע. רע זאת מילה עדינה. היום הזה היה השיא של שבוע הגיהינום הרשמי של חיי.
אני בת שלושים. עובדת כבר שלוש שנים ביחסי ציבור, אני תקציבאית בכירה במשרד שבו אני עובדת. מנהלת תיקי לקוח גדולים, אסטרטגיות מיתוג על כל מה שמשתמע מכך, והוא קורא לי "נסיכה". בספק אם הוא היה קורא לי "נסיך" אם הייתי גבר. אבל הוא היחיד שמשתף איתי פעולה. אני מתאפקת, ולא מגיבה למייל.
מחקרים אקדמיים הוכיחו שנשים הן עובדות חרוצות יותר ויעילות יותר, אנחנו רבות יותר בשוק העבודה אבל כוחותינו דלילים בתפקידים הבכירים. העולם עדיין מנוהל על ידי גברים. אני רק בת שלושים, אבל אין לי כוחות למאבק הזה. מה הטעם להשקיע בקריירה אם אני רוצה משפחה? הרי ברגע שיהיו לי ילדים אני אהפוך לעובדת סוג ג', שתהייה נתונה לחסדיהם של מעסיקים שיסכימו לקבל אותי עם המגבלה הנוראית, הנכות החדשה, אימהות.
למה יש לי טינה לפמיניסטיות?
יש לי טינה לפמיניסטיות, איך הפילו אותנו למלכודת השוויון המדומה הזה. אנחנו כביכול חופשיות לבחור, כל האופציות פתוחות בפנינו, אבל זה שקר אכזרי. נשים נקרעות בין המחויבות לבית ולמשפחה לבין הרצון לעשות קריירה. אישה שבאמת רוצה להתקדם, להיות בכירה בתחום שלה, חייבת לשלם מחיר אישי. נשים שבוחרות להתמסר לאימהות, מוצאות עצמן לאחר 10 שנים, בלתי כשירות לשוק העבודה. בהיעדר ניסיון מצטבר הן מתקשות להשיג אפילו ראיון. לכן, הרוב בוחרות בדרך הביניים, קריירה בינונית תוך מרוץ אכזרי כדי להספיק ולמלא את שני התפקידים. מכינות עוגה לכבוד יום ההולדת בגן, יוצאות לעבודה, חוזרות לפעילות עם ההורים בבית הספר, מפעילות עוד מכונת כביסה, מכינות אוכל למחר, מסדרות את המטבח, מגהצות עוד שתי חולצות, נכנסות למייל לסיים עוד כמה דברים קטנים….מזכיר לי את הפתיחה של "טריינספוטינג" ועושה לי חשק להיות נרקומנית ולשים פס על הכל.
בפתח תקווה כמו בסיאטל
אני לא אומרת שאי אפשר. אפשר. אחותי הגדולה היא מנהלת בכירה בחברת היי-טק. עובדת שעות מטורפות אבל פעמיים בשבוע יוצאת מהעבודה מוקדם כדי להוציא את הבנות מהגן. יש לה מטפלת צמודה, שפעמיים בשבוע גם מכינה ארוחה חמה לבנות והיא ובן זוגה מתחלקים בעבודות הבית. כשכולם ישנים היא מדליקה את המחשב וממשיכה לענות למיילים ולפתור בעיות עד שלוש לפנות בוקר. בשבע היא כבר יוצאת לעוד יום עבודה נפלא. אין מה לומר, הרמוניה.
אני לא מאשימה אף אחד. נכון, תרבות העבודה בישראל היא מהגרועות בעולם. המשק הישראלי נגרר אחרי הסטנדרטים של חברות ההיי-טק והיום כמעט בכל תחום מקובל לעבוד שעות ארוכות מסביב לשעון גם אם הלקוח גר בפתח תקווה ולא בסיאטל. אבל בעולם קפיטליסטי קשה לי לדמיין מציאות אחרת. הצורך לעמוד בהספקים הוא לא בחירה אלא הכרח קיומי. ככל שמתקדמים בסולם, יש יותר אחריות, יותר משימות ואין מספיק זמן. אני מכירה יותר מידי אנשים שעובדים 12 שעות ביום. יוצאים מהעבודה בשש וממשיכים לעבוד אל תוך הלילה. העבודה שלהם מאלצת אותם לטוס ולהיעדר לעיתים קרובות, והעבודה, תמיד תבוא על חשבון המשפחה. חברה אמרה לי, שזה אפשרי, שאני סתם פסימיסטית (וזה בהחלט נכון). שברגע שההטבות יהיו לטובת "הורות" ולא לטובת "אימהות" נוכל ליהנות משני העולמות, כי העולמות יהיו שונים. וגם אנחנו הנשים קצת אשמות. לא חייבים לאפות עוגה, אפשר לקנות. ואף ילד עוד לא מת מזה שאבא היה במסיבה ולא אמא. לגברים ולחברה כולה נוח מאוד לשמר את המצב ולתגמל אותנו חברתית על התפקוד האימהי שלנו, ואנחנו מקבלות את זה בהכנעה.
ואולי אני סתם בכיינית?
אני יושבת במשרד של רופא הנשים שלי, שואלת את עצמי האם אני בטוחה שאני במקום הנכון. מבט על הקיר מלמד שהוא לא רק דוקטור אלא פרופסור לרפואה, שגם כתב שלושה ספרים שיצאו באנגלית. הוא בן 45, פלוס שלושה ילדים. אם הוא הצליח לאסוף כל כך הרבה תארים ולהקים משפחה אולי אני באמת סתם בכיינית. אבל אני שומעת את האחיינית בת ה-14 שלי , בהתקף טנטרום צועקת "אני שונאת אותך" ו"את אף פעם לא בבית" על אמא שלה ולא על אבא. אם תהיה לי בת, אני אגדל אותה לאהוב לבשל. לנקות ולסדר את הבית. אני אחנך אותה להיות אשת איש, ליהנות מהמשימות של עקרת בית נואשת. ככה לפחות לא יהיו לה ציפיות מהחיים. היא לא תחשוב שהשמיים הם הגבול רק כדי להתנגש בתקרת הזכוכית ולהבין שהיא אישה וזה הכי רחוק שהיא יכולה להגיע. אני מקווה לבן. הפכתי לשוביניסטית בגיל שלושים. לאלוהים באמת יש חוש הומור.
