מאחורי כל הצלחה מוזיקלית בישראל, הנראית כדבר המובטח הבא, מסתתר לו עולם ריק מתוכן וליריקה בנאלית. זו המראה החברתית של כולנו. חצי שנה מאז מדינה שלמה עמדה על הרגליים כששמעה מכל פינה את טודו בום, עכשיו הגיע תורו של הנמסטה – השיר החדש מבית היוצר של סטטיק ובן אל תבורי, בו הם מזמינים את כולם בקליפ צבעוני ומקפיץ למסיבה חצי הודית-חצי ג'מייקנית, אי שם בג'ונגל הרחוק.
נכון, שוב הם ממוקדים בראש רשימות ההשמעה כצמד הכי צבעוני ומרקיד ושוב חוסר ההגדרה המוזיקלית והסלנגים בה הם משתמשים כמו "צ'ורי צ'ורי" ו"גוד וייבס", העלולים (לא עלינו) להשאיר חותם בשפה העברית, מצליחים להאריך את זמן תהילה שלהם בעוד כמה דקות. אבל האם זה מה שאנחנו צריכים, בעידן בו המוזיקה מאבדת מהפשטות ומהאיכות שלה? כנראה שלא.
הקליפ של השיר החדש ערוך היטב ורובו מתעסק בריקודים ולא שונה בהרבה מהקליפים והשירים הקודמים של הצמד. סטטיק ובן אל אוהבים להציג לנו עולם עשיר של צבעים כדי למשוך אותנו לצפות בהם, ואז, אולי, יש מצב שלא נשים לב שהם טוחנים לנו לתוך המוח מילים ריקות מתוכן כאילו שיש להן משמעות מיוחדת. מרוב סתמיות לא רואים את העיקר (ואין עיקר, אגב).
הסלט המוזיקלי שבנמסטה, המשלב בתוכו פופ, רגאיי, מוזיקה הודית, מזרחית והרבה בלאגן וויזואלי – מצליחים להוכיח שעד כמה שנחפש לא נמצא שום פיסת משמעות בקליפ הזה. החיפושים האלו יובילו לבסוף את כולנו אל התהום חסרת התחתית, בה ניתנת במה לדברים סתמיים וחסרי כל משמעות.
למעשה מדובר כאן בנוסחה מנצחת שכבר הוכיחה את עצמה בעבר, ממש אותה הגברת בשינוי אדרת (ואני לא מתכוון לשמלות של סטטיק ובן אל). העיקר כאן הוא דווקא האדרת ופחות הגברת, והיא מוכיחה עד כמה אבדה בנו התשוקה למוזיקה איכותית ופשוטה שלא מצריכה הפקת קליפ באלפי שקלים כמו נמסטה בשביל לאהוב אותה. ההכתרה של סטטיק ובן אל כמביאי בשורה למוזיקה הישראלית מראה עד כמה איבדנו את זה וכמה נמוך נהיה מוכנים לרדת בשביל גימיק חולף של שני ליצנים בטוניקה.
נדמה שהחלפנו מוזיקה שחודרת עמוק לתוך הלב במוזיקה שממחזרת את עצמה ומצליחה ליצור משמעות רק באמצעים ויזואליים – לכבוד השנה החדשה קיבלנו גיבוב מילים (עם הרבה טעויות בעברית, אגב), שקיבלו משמעות בזכות הג'ונגל ההודי והמלאכותי, והקשר בין פירוש המילה "נמסטה" לסיפור השיר מנסה להעביר הנו מקרי בהחלט.
האקלים המוזיקלי הישראלי הוא מגוון אבל איכשהו נפלנו בפח של עצמנו עד שאיבדנו את היכולת להבדיל בין איכותי לירוד, בין מוזיקה אמיתית לקרקס. מכביש החוף דרך טודו בום ועד הג'ונגל של נמסטה – עושה רושם שסטטיק ובן אל חוצים את הגבולות בכל פעם מחדש באמצעות תוכן ריק וליריקה סתמית ובמסווה של צבעוניות מעייפת. אפשר לסכם את כל זה במילותיו האחרונות של בן אל בשיר: "פעם אחרונה שיש לך סולו". ואני אומר: פעם אחרונה שאתם שרים. בבקשה.
