עומר הברון (31) הוא מוזיקאי המוכר בעיקר בזירת הפואטרי-סלאם (שירה מדוברת) בכינוי "ג'ימבו ג'יי", שהצליח להשיג ב-"הדסטארט" 46 אלף שקלים לאלבום הבכורה שלו יחד עם להקת "ספא", שהם 155% מהיעד שהוצב למימון. הברון עבר מהעיר רחובות לקיבוצים שבעוטף עזה בעקבות לימודי תקשורת במכללת "ספיר", ולא התחבר לתל אביב גם אחרי שנכנס לפלייליסט בגלגל"צ עם השיר "תזכרי", בו הוא מבטיח לכם שלא תשכחו אותו: "תזכרי איפה היית בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט 'תזכרי'".
מרבית השירים שיהיו באלבום החדש הם עיבודים קצביים ליצירות שכתב בשנים האחרונות, ועם רוב השירים גם הופיע באירועי הפואטרי-סלאם. "המוזיקה לקחה אותי באיזשהו שלב בחיים החוצה" אומר הברון, ומספר לי על האהבה שלו לדרום, היצירה, המלחמה בבזיליקום והיחסים המורכבים שלו עם ההוויה היהודית.
"התחלתי לקרוא פרשת השבוע לפני שנה. אני המון בירושלים ומוקף באנשים דתיים והתחלתי להרגיש קצת טיפש".
עד כדי כך?
"כן, כי זה עולם תוכן של אנשים שמדברים על הרבה נושאים ומשתמשים בדימויים ולא ידעתי למה הם מתכוונים, כי אני לא בקיא. כשהייתי בבית הספר זה לא עניין אותי וההורים שלי לא דיברו איתי על זה. לא התקרבתי מבחינת אמונה, אבל היהדות מעניינת אותי. החתונה שלי תתקיים מתישהו בספירת העומר ואין לי בעיה עם זה. זה פשוט התאריך שבחרנו. אני רוצה לעשות מה שכולם עושים, להרגיש חלק ממשהו. את מבינה מה אני אומר?"
כן, אבל לא 'כולם' מתחתנים בספירת העומר.
"יש לי כנראה תפישה משלי על מה זה 'כולם'. אני חושב שהיהדות זה דבר יפה, יש בה ערכים שאני אוהב ובא לי להרגיש חלק. האיסור על חתונה בספירת העומר זה משהו שאני לא מתחבר אליו. המוזיקה היא הדבר היחיד שמוציא אותי מלהיות מישהו 'כמו כולם', אם תרצי".
בגלל זה נשארת בדרום?
"כשלמדתי במכללת 'ספיר' ממש התלהבתי. פעם ראשונה בחיים שגרתי באזור לא עירוני וגיליתי שככה אני אוהב לחיות. אנשים שלמדו ב-'ספיר' מדברים על המעבר למרכז, כי שם יש עבודה, אז זרמתי ועברתי גם. היה נחמד אבל היה לי קצת קשה לגור בעיר. שכנעתי את חברה שלי לחזור לדרום והחלטתי להקים להקה שתנגן קרוב לבית שלי. התחלנו להופיע במקומות כמו מצפה רמון וגיליתי בווייז שזה יותר קרוב מירושלים, לשם אני נוסע הרבה בגלל שאני משחק בתיאטרון 'האינקובטור'. אם כל יום אני נוסע לירושלים, למה שלא אסע למצפה רמון? זו ארץ קטנה, מה זה משנה אם אתה נוסע שעתיים או שעה וחצי?"
"ללהקה בתחילת הדרך אין את הפריבילגיה לצלצל לחברים ולהגיד להם 'בואו יש לי הופעה בתל אביב' וככה למלא את המקום. תופיע בסלון שלך. אני לא אגיד שלמצפה רמון באים מאה איש. באים 40-60 גג, אבל הם בעניין. אני לא רובין הוד של הפריפריה, אני פשוט באמת אוהב את זה".
מתי האלבום החדש מתוכנן לצאת?
"אני חושב שהוא יהיה מוכן בסביבות מרץ וכנראה שקודם נשלח אותו לתומכי ההדסטארט. אני חושב שיש בזה משהו מכבד".
איך אתה ניגש לכתיבת הפואטרי-סלאם?
"מבחינתי העיקר הוא להגיד משהו שחשוב לי להגיד. יש בזה הרבה עניין של הסתכלות פנימה, סוג של טיפול. ברוב הדברים שאני כותב יש משהו שאני רוצה להגיד או מגלה על עצמי".
החלומות של הברון הם, לדבריו, "די קטנים": להופיע בבארבי כשאנשים צועקים את המילים לשירים שלו.
"זה קצת קרה כשהופענו בפסטיבל 'אינדינגב', זו הייתה הופעה ממש מרגשת. היה המון קהל והופתעתי מכמה שהוא שר איתי".
ואם לא היצירה הכתובה מה היית עושה?
"כסטודנט עבדתי בקיץ בחקלאות. זה לא כלכלי בכלל, אבל זה מספק כי אתה רואה בעיניים תוצאות. אתה זורע, חורש ויוצא בסוף חציל. החציל הזה מרגש אותי. זה פיזי, זו לא אמנות".
אבל זו עדין יצירה.
"לגמרי, אבל היא קדומה ובסיסית. כל חורף מחדש אני במאבק עם בזיליקום".
יש עוד משהו שהיית רוצה להיאבק בו? משהו שבוער בך לשנות?
"יש המון לשנות בעולם, אבל בא לי לשנות משהו מגניב. אולי להחליף את כל הנשק בעולם בעוגיות. משהו כזה שהעולם ישתגע ולא יידעו מה לעשות. אני רואה טנקים בגודל של עוגייה, נשק שיורה עוגיות. אני לא כזה אוהב עוגיות אבל הן לא מזיקות כל כך, רק בריאותית. אבל בסדר, לא חייבים לאכול הכל".
ומה עם כל הנמלים שיבואו?
"כן, יהיה מעניין. אני מדמיין מלא מקרוּנים, זה יהיה צבעוני וכיף. אני רוצה שינוי חיובי. גם אם הוא יתברר כטעות פטאלית, לפחות יהיה שמח בעיניים".
