אנו מזמן לא חיים בעידן שבו כתיבת ספר היא נחלתם של מעטים. כיום, ברוב המקרים, כל מה שצריך זה מוטיבציה, ולפעמים גם קצת כסף, כדי לההפך לסופר. הרבה יותר אנשים מעזים להגשים את החלום ולהציף את מדפי הספרים, הבעייתים גם כך, בספרים שבתקופה אחרת לא היו עוברים רף איכות מינימלי. ברוכים הבאים לפוסט מודרניזם.
במקביל, כמובן,כל מי שפרסם ספר מרגיש בטוח בעצמו להנחות סדנאות כתיבה. לאן שלא תסתכלו, מישהו יהיה מוכן ללמד אתכם לכתוב. אורי פרץ שרון הוא מקרה קצת אחר. הוא מהנדס תעשיה וניהול בהכשרתו עם רקע בייעוץ ארגוני ובייעוץ אסטרטגי, הוא בן 44 ומתגורר עם בן זוגו בתל אביב, והוא מעולם לא פרסם ספר. זה לא מנע ממנו לפרסם לאחרונה את "איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה", שם הוא מפרק לגורמים את הדבר הזה שנקרא "כתיבת פרוזה", ומספק מדריך שימושי ומקצועי ושיטתי. הוא לגמרי נכנס תחת הלוחות הטקטניים של הכתיבה, והתוצאה היא באמת מרשימה.
"זה התחיל כמובן מהאהבה הזאת שלי לכתיבה", הוא מספר. "רציתי ללמוד ולהשתפר בכתיבה, וחיפשתי חומר בעברית על כתיבה יוצרת. להפתעתי הצלחתי למצוא רק מעט חומר בעברית, אבל כשהתחלתי לחפש באנגלית מצאתי עולם של ידע בנושא, מאות ספרים שנכתבו מימיו של אריסטו ועד ימינו על תורת הכתיבה. פיתחתי התלהבות עצומה לתחום והתחלתי לחקור את הידע הזה, לארגן אותו, לבחון איך הוא מיושם בכתיבה של סופרים ידועי-שם מהארץ ומהעולם.
"כשראיתי עד כמה החומר שאני אוסף ומפתח נדיר בעברית ועד כמה הוא יכול להיות שימושי לכותבים, חיפשתי דרכים להנגיש אותו לכותבים. היה לי חשוב לחלוק את הידע הזה. הקמתי את אתר ktiva.org.il, התחלתי להעלות לשם חומרים שכולם יוכלו לקרוא חינם. גיליתי שכמו שחשבתי מראש, יש הרבה עניין בחומרים כאלה. חלק מהגולשים פנו אלי ואמרו שקשה להם לעבור על כל כך הרבה חומר אונליין. שהם רוצים גם גרסה בדפוס".
קנטרנים יאמרו, בוא'נה, בכלל לא פרסמת ספר עד כה, מי אתה שתגיד לנו איך לכתוב? מאיפה אתה בכלל יודע?
"זו כנראה תפיסה ייחודית לישראל – שרק סופרים מבינים כתיבה. בחו"ל התפרסמו מאות אם לא אלפי ספרים בנושא כתיבה יוצרת, ורובם לא נכתבו על ידי סופרים. כתבו אותם חוקרי תורת הכתיבה, עורכים, סוכנים ספרותיים, מוציאים לאור. הספר הראשון הידוע לנו בתחום והחשוב שבהם עד היום – הפואטיקה של אריסטו – נכתב בכלל על ידי פילוסוף.
אני כמובן לא אריסטו וגם לא מתיימר להיות, אבל הקדשתי שנים למחקר של תורת הכתיבה. קראתי עשרות רבות של ספרים בנושא וחקרתי איך טוב הסופרים בארץ ובעולם מיישמים בכתיבתם טכניקות וכלים. זה סוג ידע שלא כל הסופרים מכירים, משום שחלק מהסופרים כותבים בכלל ממקומות אינטואיטיביים – הם משתמשים בתורת הכתיבה אבל באופן לא לגמרי מודע".
העיקר הוא התוצאה
כשקוראים את הספר, מבינים שפרץ-שרון צודק בהחלט; אם יש תחושה דומיננטית שעולה מהספר הזה, בניגוד לאי אילו מדריכי כתיבה שבכל זאת ראו אור בעבר, זו ההשקעה הגדולה, התימוכין שהוא מביא באמצעות ציטוטים, הרי לא כל מאמני הכדורגל למשל היו שחקנים, העיקר הוא התוצאה.
"חשוב לי לציין בכל זאת שכתבתי פרוזה בעבר, אני כותב בהווה ומתכוון להמשיך בכך גם בעתיד", ממשיך פרץ שרון. "את הרומן הראשון שכתבתי התכוונתי להוציא לאור וגם מצאתי הוצאה לאור שהייתה מעוניינת בו, אבל תוך כדי העבודה עליו נחשפתי יותר ויותר להיבטים של תורת הכתיבה והחלטתי לגנוז אותו זמנית. הוא לא היה בשל בעיניי ובדיעבד אני שמח שהוא לא ראה אור. מאז סיימתי טיוטה של רומן נוסף שאני מתכוון בקרוב לשלוח להוצאות לאור, ואני עובד על רומן שלישי – ספר נוער".
האם ספר כזה בעצם מייתר את סדנאות הכתיבה הכה פופולריות?
"מדריכי כתיבה וסדנאות כתיבה שניהם ערוצים ללימוד כתיבה, אבל הם אינם באים זה על חשבון זה. מדריך כתיבה מאפשר לכותבים להיחשף לחומר תיאורטי על תורת הכתיבה ולדוגמאות לאופן השימוש בה בהיקפים שאי אפשר לכסות בסדנה. לעומת זאת סדנאות מאפשרות לכותבים לתרגל כתיבה, לקבל משוב על כתיבתם ולתת משוב לכותבים אחרים.
כל אחד מהדברים האלה קריטי בעיניי ללימוד כתיבה, ונוסף על שניהם יש דברים נוספים שכדאי לעשות כדי ללמוד לכתוב: לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. לקרוא בעיניים של סופר, תוך ניסיון להבחין בטכניקות בהם השתמש הסופר, ולכתוב כדי לתרגל, להשתפר ולאמן את שרירי הכתיבה."
כישרון זה הכרחי?
נשאלת השאלה המתבקשת מה עם הכישרון עצמו? הרי חלק מהביקורת כלפי כל אותם מדריכי כתיבה וסדנאות כתיבה היא שהם פשוט משבטים כותבים בינוניים, ומציפים את התרבות בסימולקרות כתיבתיות שלא ברור מה המקור שלהן, הרי פעם כל זה לא היה, ומי שזה בער בקרבו, מי שהכישרון נגע בו – כתב, ועובדה, ברוב המקרים, גם כתב נפלא, אז מה, כל אחד יכול לכתוב ספר?
"היית אומר על בית ספר למחול שהוא משבט רקדנים בינוניים? או על מורה לנגינה שהוא משבט מוסיקאים בינוניים? נכון, רקדן טוב צריך כישרון, וכך גם מוסיקאי טוב וסופר טוב, אבל הכישרון שלנו לא יבוא לידי ביטוי אם לא נלמד, נתרגל ונשפר אותו.
התפיסה כאילו פעם אנשים פשוט התיישבו וכתבו אינה נכונה. לגבי מרבית צורות האמנות היה תהליך
למידה מסודר גם בתקופת הרנסנס ובתקופה הקלאסית, וכך היה גם בכתיבה. הידע שלנו על כתיבה מבוסס על מערכת הידע של יוון העתיקה, למשל על תורת הרטוריקה או ידע על מבנה הסיפור. נכון, יש סופרים מוכשרים כל כך שהם מצליחים לכתוב ספרות נפלאה גם ללא לימוד פורמלי, אבל זה לא אומר שהם לא למדו. סופרים כאלה הם אוטודידקטים, ולימדו את עצמם בתהליך שחלקו מודע וחלקו בלתי מודע".
אין שום מפרט טכני לכתיבה
יחד עם זאת, פרץ-שרון לא מאמין במפרט טכני עבור הכתיבה, והוא בטח לא רואה בספרו כזה. "מפרט טכני? אין שום מפרט טכני לכתיבה, כמו שאין מפרט טכני לשום תהליך של יצירה אמנותית. 'איך כותבים סיפור' מלמד את היסודות ההכרחיים לכתיבת סיפור: איך לבנות עלילה, איך לאפיין דמויות, איך להשתמש נכון במספר, והוא נוגע גם בנושאים אחרים, פחות טריוויאליים. איך לרגש את הקורא. איך לגרום לקורא לשקוע במציאות הבדיונית של הסיפור. איך לפתח רעיון טוב שיהפוך לסיפור טוב.
במבט ראשון נדמה שאי אפשר ללמוד דברים כאלה, אבל תורת הכתיבה נותנת תשובות מרתקות לסוגיות האלה, ואני מנסה להסביר אותן ולחקור איך הן עובדות בפועל בספרים שכולנו מכירים. זה ספר מאוד יישומי. כמובן שלא שמספיק לקרוא אותו כדי להפוך לסופר, אבל הוא יכול לתת לכותבים המון כלים לשיפור הכתיבה.
אתה שואל: איפה כאן האמנות? מיכלאנג'לו עבר במשך שנים כשוליה לפני שהפך פסל. קאמי קלודל עבדה שנים בסטודיו של רודן לפני שנהייתה פסלת מוערכת בפני עצמה. מתי בתהליך הזה הופיעה האמנותיות שלהם? אני לא יודע לומר. אני יודע לומר שהם לא היו הופכים לאמנים גדולים לולי תהליך הלמידה הזה, ואני יודע גם לומר ששוליות רבות שלמדו לצדם לא הפכו לאמנים גדולים כמותם. זה כנראה שילוב של כישרון מולד ושל פיתוח המיומנות".
אנו חיים בעולם בו יש לא מעט דרכים לכתוב רומן, מה שאתה מציע, פחות או יותר, הוא איך לכתוב "רומן תקני", אבל יש עוד דרכים לכתוב רומן, נניח – התעלם מכל מה שאורי פרץ שרון כתב ועשה ההיפך?
"אני לא מציע לכתוב רומן תקני. אני אמנם מלמד כמה מבנים קלאסיים, שבחלקם ניתן להשתמש כפשוטם בכתיבה, למשל בספרות ז'אנר, אבל אני מלמד גם מבנים מורכבים יותר שמאפשרים לכתוב יצירות ספרות שמבוססות על התעמקות בעולמן הפנימי של הדמויות, על מבני עלילה חלקיים ומופשטים, על אירוניה ועל אבסורד.
כמעט בכל יצירת ספרות יש גם חריגה מהטכניקות והכלים המקובלים. זה רצוי ומצוין להעז ולחדש, אבל לא הייתי ממליץ לכותבים: תתעלמו מכל מה שעשו לפניכם ועשו את ההפך. החריגה מכללים ומטכניקות מוכרות אינה מטרה בפני עצמה. המטרה היא לספר סיפור או להציג דמות או לדון בנושא רעיוני, והכתיבה היא הכלי שמאפשר את זה.
זה לא משנה אם כותבים לפי הכללים או אם חורגים מהם, מה שחשוב הוא לכתוב באופן שמשרת את מטרת הכתיבה ולייצר ספרות אישית, עמוקה ואפקטיבית. במקרים רבים, הטכניקות המוכרות מסייעות בכך, אבל אנחנו צריכים ללמוד לזהות גם את המקרים שנכון דווקא לחרוג מהמוכר ומהמקובל.
אני לוקח אותך לעמוד 17 שלך, שם אתה כותב , תתעלמו מהכל ומכולם במידת מה, מה שחשוב הוא שאתם תאהבו את מה שאתם כותבים? זה באמת לדעתך המסר, או לפחות אחד המסרים המשמעותיים? זה לא סותר קצת את כל שאר הספר?
"המסר הוא לא: "תתעלמו מכולם", אלא להפך: שימו את הקורא במרכז, וכתבו את היצירה מתוך הבנה שמטרתה להיקרא. עם זאת, אני מעודד כותבים להיות השופטים של היצירה של עצמם ולא לנסות להתאים את הכתיבה לטעם של קהל יעד מסוים. זה לא קל. כדי להיות שופט של היצירה שכתבת אתה צריך לפתח הבנה ספרותית וראייה אובייקטיבית. עליך לשפוט את היצירה על פי טעמך, אבל כאילו אתה קורא ספר שמישהו אחר כתב. אסור לסופר לאהוב משהו רק בגלל שזה שלו, אחרת הוא יכתוב ספרים שאף אחד לא אוהב מלבדו. אנחנו צריכים לשפוט את הכתיבה שלנו ממקום של ריחוק ומתוך צניעות רבה".
אז מה בכל זאת מבדיל את הספר שלך ממדריכי כתחיבה אחרים?
"סך הכל, כתיבה היא עולם רחב, ויש מקום למדריכי כתיבה רבים. אני קראתי מעל חמישים ספרים עיוניים שעוסקים בכתיבה, ולהפתעתי הם כמעט לא חזרו זה על זה. הידע בתחום הוא אינסופי. אני חושב שהמדריך שלי מיוחד בשני אופנים. אחד, שהוא מקיף מאוד. ניסיתי בספר אחד לתת סקירה רחבה של עולם הכתיבה, ואני חושב שכותב מתחיל או מנוסה שקורא אותו נחשף למאגר ידע גדול ומקבל תפיסה רחבה של מלאכת הכתיבה.
ניסיתי לשלב בספר כמה שיותר טכניקות וכלים שאפשר להשתמש בהם בכתיבה. פחות מעניין אותי לעסוק בתהליך הכתיבה: מאין מגייסים מוטיבציה, האם לכתוב בבוקר או בערב. אני בא ללמד מלאכה: איך לכתוב סיפורת."
יש עצות טובות שלא הכנסת לספר?
"במסגרת המחקר שלי אספתי חומרים שיספיקו בקלות לספר נוסף על כתיבה, שיעסוק בתחומים אחרים לגמרי מאלו שבספר וגם מאלו שאתה מציע. אולי פעם אכתוב אותו כספר המשך ואולי לא. ימים יגידו.
ולגבי עצות: אני מכיר מורי כתיבה שממליצים לתלמידיהם לוותר לחלוטין על הכתיבה ולעסוק במשהו אחר. אני לעולם לא אייעץ כך לאף אחד. זה נכון שכתיבה אינה מלאכה קלה, שהדרך קשה ושהתוצאות לעתים קרובות מאכזבות רגשית ותמיד מאכזבות כלכלית.
למעשה, אין כמעט שום סיבה הגיונית לכתוב, למעט סיבה אחת: אם אתה אוהב לכתוב. אבל הסיבה האחת הזאת היא הסיבה החשובה ביותר לכל מה שאנחנו עושים בחיים. אני כותב כי אני נהנה מעצם הכתיבה. אני כותב כי אין עשייה אחרת בעולם שגורמת לי כזה אושר. אני כותב כי בעיניי זה הדבר המשמעותי ביותר מכל הדברים שאני עושה. כל מי שמרגיש ככה כלפי כתיבה – אני ממליץ לו לכתוב".
