נדב פיידמן רשף, מתמודד בתחרות "פרס מכללת ספיר ליצירה צעירה" עם סיפורו הקצר "בצילו". הוא בן 25, מתגורר ביפו, סטודנט לספרות באוניברסיטה הפתוחה ועובד ב"מלביה" בשוק הפשפשים.
למה בחרת בסיפור "בצילו" לתחרות?
הרגשתי שהוא קשור לנושא ההתמכרות, לא בצורה ישירה אבל הרגשתי שיש פה התמכרות יותר מעורפלת ולא חד משמעית ובעיקר של האבא בסיפור. זה שהוא ממשיך לחבר את העצמות של החיות ולהכניס אותם למערה פעם אחרי פעם.
מה ההשראה שלך לסיפור?
עברתי לשדה בוקר בגיל 14 ולמדתי שם חמש שנים. אבל השנה הספציפית שהיא עיקר ההשראה היא השנה שעבדתי בחווה במצפה רמון, בחוות האלפקות. משם שאבתי את רוב התיאורים שבסיפור, אך הסיפור בדוי לחלוטין.
יש הרבה חיות מתות בסיפור שלך, איזו חיה מתה לך לראשונה?
צב. אני ואחי גידלנו בבית הקטן שלנו 18 צבים, היה אתר בניה קרוב לאיפה שגרנו וידענו שיש שם הרבה צבים ולקחנו כמה מהם לבית שלנו, בעצם הצלנו אותם. ואז הם גדלו ואחד השכנים שלנו שהיה קצת משיגנע לקח אותם והרג לנו אותם.
יש לך חיות היום?
לצערי כרגע אין לי חיות. אני בטוח שכשאני אצא מהעיר יהיו לי חיות. יש לי כלב אצל ההורים. זה כלב שמצאתי בזמן השנת שירות שלי בשדה בוקר. קוראים לו רוג'ום שזה השם של אחד מהסוסים בסיפור.
אז כן הכנסת לסיפור קצת אלמנטים מהחיים שלך.
הסיפור לכשעצמו לא היה ולא נברא, אבל כשהייתי בתיכון אני וחברים שלי נהגנו לפחלץ בעלי חיים. היינו מוצאים חיות מתות ומפחלצים אותם. נשמע קצת קריפי, אבל זה היה נהוג בשדה בוקר.
את מי אתה אוהב לקרוא?
אלבר קאמי, קפקא, ס' יזהר, יהודית הנדל וסמי ברדוגו.
לסיום, את מי היית מזמין לקפה ומעמול?
את סבא שלי ז"ל, כי הוא לא דיבר הרבה.
נימוקי השופטים
"בצילו" הוא סיפור שתופס את הקורא כמעט מהשורה הראשונה, מהמילה הראשונה, מהנשימה הראשונה. הצל בסיפור הוא צלו הבלתי מרפה של האבא שמעביר את בנו טקסי חניכה קשים מנשוא, כדי לחשל אותו, כדי להכין אותו לחיים. בתיאור מלא רגש ומעורר חמלה מצליח הכותב להכניס אותנו לעולם מבועת, פראי וחסר עכבות, עולם שנוצר מתוך כוונה טובה, אבל התוצאה שלו היא הרסנית.
בצילו / נדב פיידמן רשף
התעוררתי. ידו של אבא נענעה את גופי. החדר היה חשוך אבל זיהיתי את הצללית שלו. הוא היה לבוש היטב, והרוח עברה חזק על הבית. מעולם הוא לא העיר אותי באמצע הלילה. הוא נראה תזזיתי מאוד ולא ידעתי אם זה בגלל הקור.
"קום ילד, אנחנו בחוץ" הוא אמר ויצא מהחדר. כל צעד נשמע חזק על רצפת העץ, ושמעתי אותו מדבר עם מישהו לרגע, ואז הפסיקו הקולות.
הירח היה מלא והאיר את הכפר כולו. מהחלון היה נראה שהירח מסתתר מאחורי הסילו שצמוד למכלאה של העיזים, וזה חוצה אותו לשניים. עברו כמה דקות, ובדיוק כששמעתי צעדים מתקרבים, יצאתי מהחדר וראיתי את אבא. הוא נעצר, הביט בי הסתובב חזרה והלך. ניסיתי לתפוס את צעדיו הארוכים, ולעמוד בקצב, אבל הלילה עוד נח עלי, והוא יצא מהבית וסגר את הדלת לפני שהספקתי לצאת גם אני. פתחתי אותה ומבעד לרשת היתושים ראיתי את יעל יושבת על ספסל העץ, מקופלת לתוך עצמה ומחככת את כפות ידיה זו בזו.
"מה קרה?" שאלתי את יעל, אבל אבא עמד מחוץ לשער.
"עוד הרבה זמן?" הוא אמר. קמנו מהספסל והלכנו אחריו. חצינו את הכפר, ואבא חתך את השבילים, וקיצר את הדרך. האדמה הייתה מוצפת מהגשם שירד הלילה, והלכנו בתוך המים. העיזים הצטופפו וניסו לקלוט את חום גופן אחת של השנייה. הכלבים ששמעו את צעדינו נבחו בהתחלה, ואז נצמדו אל אבא מקדימה ויצרו שיירה ארוכה, ניסו ללא הצלחה למשוך את תשומת ליבו. יעל ואני הלכנו ביחד אבל לא דיברנו. הבוץ היה עמוק וניסינו לחמוק ממנו. אבא נעצר מול מבנה הפח הישן, שהיה בו רק שולחן וכמה תרופות, מחטים וסכינים והצביע לנו להיכנס. הוא התכופף והרים על השולחן חיה עטופה בשקית זבל, ורק כשהוא פתח אותה ראיתי שזה טלה קטן.
"אני לא מסוגל" אמרתי. אבל אבא שם בכוח את סכין המנתחים בידי ולא הרפה. הוא אמר שאני חייב לשמור בעצמי על החיות, שיום יבוא והוא לא יהיה פה בשביל לנתח אותן ולהבין למה מתה כל אחת מהן, אתה חייב להתבגר ולהבין, הוא אמר. אחר כך תפס אותי בכפות הידיים המחוספסות שלו וקירב אותי בקלות לכיוון הטלה הקטן ששכב על שולחן הברזל החלוד ולא זז. יעל הביטה מהצד ולא דיברה. עמדתי מעל הטלה ואבא עמד מאחורי. רק לרגע הבטתי אחורה על פניו וידעתי שהוא לא מתכוון לוותר. העננים החלו להתלכד, ורוח פגעה בקירות הפח סביבנו. אם היה לי האומץ הייתי חותך אותו בסכין, בקלות, חודר את העור היבש שלו ומרגיש בתענוג, כמו שהסתובבתי אחורה רק עם עוד תנועה נוספת, מהירה, הייתי חותך אותו בלי להביט בפניו, בלי לחשוב מה יהיה, ובלי לשאול מדוע הוא מת. אבל הוא עמד מעלי, והזיעה שלי טפטפה על האדמה, גלי קור חצו את גופי.
שמעתי את יעל צועקת כשהוא לקח את ידי בכוח, והצמיד אותה לגוף השוכב. הוא הוביל אותי לאט לאורך גופו הקצר של הטלה. הרגשתי את העור שלו מבעבע. אבא אחז אותי חזק, ולא נתן לי אפשרות לרעוד. הבטן שלו כבר הייתה פתוחה לגמרי אבל אבא המשיך לאחוז בידי, וחתכנו הלוך וחזור, בלי לחתוך דבר באמת. לפתע הוא ניער אותי, ומשך אותי אחורה. נפלתי על האדמה. ראיתי רק את חריצי נעליו הגבוהות ניזונים מאבק. יעל ניגשה אלי וחיבקה אותי, וביקשה שנלך משם. אבל אבא עם הגב אלינו, אמר שאנחנו לא הולכים לשום מקום. קפאנו צמודים לאדמה. יעל עזרה לי להתרומם, וראיתי את ידו ממשיכה לחתוך. הוא קרע את צווארו של הטלה וידיו החשופות התמלאו בדם. הוא המשיך לחתוך בכוח, ומידי כמה רגעים הסיט מבט לאחור ווידא שלא ברחנו. הרוח התחזקה, והכול היה רועש.
"הנה, הנה זה" אמר אבא לפתע ומשך מצווארו של הטלה שקית ניילון, שלמרות שהייתה מכוסה בדם, זיהיתי אותה. זו הייתה השקית שלא מצאתי כבר כמה ימים, אותה שקית שאני שומר בה את האבנים שאני אוסף בשביל יעל.
אבא הסתובב אלינו. יעל חיבקה אותי חזק. רציתי לחבק אותה חזרה, אבל לא הצלחתי להסיר את מבטי מפניו של אבא שהשתנו פתאום.
"את זה חיפשת ילד? נו הנה מצאנו את מה שאבדת, אתה לא שמח?" אבא התקרב אלינו. הוא חייך והושיט את השקית. "בוא נלך, בוא" צעקה יעל אבל לא יכולתי לזוז. לא הצלחתי לחשוב. לא הכרתי אותו. הוא דיבר, והרבה וקולו היה חד וחזק. יעל המשיכה לצעוק שנלך אבל הוא תפס אותי.
"הנה האבנים שלך ילד" הוא הצמיד את השקית לפניי. "לעולם לא תתבגר, אה? כמה פעמים אמרתי לך לשמור על החיות? מה אתה לא מבין? תסתמי!" הוא צעק על יעל שהתחילה לבכות, וניתקה את עצמה ממני בריצה החוצה.
האור עלה אבל עוד לא ראיתי את השמש. פס דק ניצת קצת מעל ההרים, וקרה נמתחה על פני המישור. העורף של אבא נצבע באור, והוא הלך מהר. אני אחריו. הוא החזיק את הטלה צמוד לגופו ונראה שהוא נושם דרך ידיו. השביל המבוקע התפתל בין רכסים חדים ושברי סלע קטנים. אבא לא הביט לאחור והפער בינינו גדל.
כשרק עליתי לכיתה א' והוא ליווה אותי כל הדרך לבית הספר, הוא אמר שנעשה תחרות מי מגיע ראשון. לו יש צעדים גדולים וארוכים ולי קטנים ומהירים. תקופה ארוכה זה החזיק אותי בחיים. רציתי לנצח אותו, והוא כמעט ואפשר לי, אבל כמה מטרים לפני בית הספר הוא היה מתחיל לרוץ ולא נתן לי סיכוי. רגע אחרי היה מלטף את ראשי ואומר שהזמן יעבור והרגליים יגדלו ואני אעקוף אותו.
הוא נעצר, והשליך את הטלה שנחבט באדמה. עננת אבק קטנה ריחפה מעל השקית, ובזה אחר זה צנחו החלקיקים על הטלה ולידו. דרך השקית הצלחתי לראות רגליים מנותקות מגוף, בטן קרועה. אבא שלף את הטלה. עורו התנדנד עליו. נתלה ממנו ונמשך אל האדמה.
"יש לך שתי ידיים, ושעתיים לחפור עד שיתחיל החום."
"אבל אם אני לא אמצא את לולה?"
"אם לא תמצא, תמצא, ומקסימום תכניס במקום אחר את הטלה"
"ובלי את חפירה?" שאלתי רגע לפני שהלך, והוא אמר שאסור לחפור עם אתי חפירה, בשביל שלא לפצוע את העצמות של לולה.
האדמה זזה לי בתוך הידיים. לא ידעתי איפה יעל. חול שחור חדר מתחת לציפורניים, והצלחתי לרדת רק כמה סנטימטרים באדמה במשך שעה ארוכה. נמלים אדומות נפלו לתוך המכתש הקטן, והתקשו לטפס דרכו החוצה. העפתי חתיכות אדמה בקצב אחיד, והחול נמעך ושרט אותי בין האצבעות. לא היה חם, ולא קר, רק התפללתי לא לראות את השמש לפני שאמצע את לולה, ואכניס את הטלה במקומה. לא הצלחתי לעצור, הרגשתי את אבא מעלי, את יעל בפינה, פחדתי שהוא יושב איפשהו ומחכה לרגע המתאים, שייגש, שפניו יתעוותו שוב, שהקול יעלה, ואני אתקשה להבין למה. רק לרגע הרמתי את עיני, בתים קטנים, שנבנו לא מזמן, ראיתי בקצה הכפר.
ואז נגעתי בה. במי שהיא הייתה. הגולגולת שלה הייתה לבנה וחלקה. ואחריה אספתי את שאר הגוף בחתיכות, בתוך ארגז הפלסטיק הירוק שקברנו אותה ביחד איתו לפני כמה חודשים. העברתי יד על ראשה, וזו הייתה אותה תחושה כשהיא הייתה בחיים, כשקשקשה בזנב, כשמחה לישון איתי בלילה, כשאהבתי אותה. היא מתה מירייה. אחת בלבד. צייד תנים ראה אותה מסתובבת בלילה, רודפת אחרי מכרסמים, והוא ירה כדור אחד בבטן. הוא הצטער, ואבא צעק, והצייד אמר שהוא מקווה שזה לא יקרה שוב, והלך.
קרעתי את השקית, והנחתי את הטלה בעדינות, על הצד, והוא שכב בעיניים עצומות.
קבר. בכל פעם שמתה חיה יש קבר אחד לקבור אותה, מכניסים את החדשה, מוציאים את הישנה, ואם העצמות נקיות מבשר אני אוסף אותן, מוודא שכולן קיימות ומניח את הארגז עם העצמות מסודרות בשורה מחוץ לדלת של אבא.
הדבק טפטף תחת האור. אבא ישב כפוף וספר את העצמות של לולה. מנורת קריאה הפילה חתיכות מהצל שלה על השולחן. מפרק למפרק, אצבע אחר אצבע, בעדינות, בלחישות שקטות, באחיזה אדוקה כאילו גוף חי, בדיוק, בלי שאריות מיותרות, הפסקות קצובות, חיבר אבא את לולה מחדש והקים אותה לנשימה.
אלומת האור התפשטה על לולה, שנראתה חצי מגודלה שהכרתי. הראש שלה היה שפוף עדין, ואבא תפס אותו בידו האחת ועם השנייה הצביע לי לגשת ולהחזיק במקומו. הוא לא הסתובב בשביל לוודא שראיתי, ואני נעמדתי לצידו בזינוק. הראש שלה היה קל, ומשוחרר. אחזתי בו דקות ארוכות בשביל שהדבק יתייבש, כף היד שלי החלה לרעוד, ולולה הייתה כבדה אצלי בידיים. בהיתי בעיניים האלה, שני חורים זוויתיים, מובילים עמוק אל עמוד השדרה שנמשך הלאה אל הנקודה שבה היה תלוי פעם זנב, גדול, חום לבן, שהיה גורם ללולה להשתגע ולרדוף אחריו כשלא מצאה שום עניין. ליטפתי את הצלעות שלה הלא תואמות, קדימה אחורה, בתנועות איטיות, החלפתי ידיים שיתמכו בראש, העברתי יד על הצלעות האחרות שהרגישו לי עבות יותר.
"סיים להדביק?" צעק אבא מחוץ לדלת. הקול שלו הזיז אותי. לולה לרגע איבדה שיווי משקל אך חזרה לעמוד יציב על משטח העץ.
"אני פוחד לעזוב" אמרתי.
"תשחרר את הראש, נראה אם מחזיק." אבא לא נכנס לחדר. החזקתי את ראשה של לולה בשתי ידיים, ולאט, החלקתי את אצבעותיי על הגולגולת, ואחזתי בארובות העיניים בשתי אצבעות בלבד, ובאחת שחררתי ממנה. הראש נשאר על שאר העצמות. תלוי. כמעט מביט, כמעט קופץ מהשולחן, כמעט שלם תחת אור יחיד בחדר.
מאחורי נקיק דק, גן חיות של עצמות, מסודרות לפי הגדול, לפי שנת הפטירה, עומדות יציבות, משקיפות לבקעה הקטנה שנפרשת לפניהם, מבריקות פעם אחת ביום לכמה רגעים ספורים כשהשמש מפלחת את הסלע וחודרת לתוך הנקיק, אז רואים את הפאר, את החיים שמתקיימים בתוכו. עמוק בפנים, מאחורי כולם עומד רוג'ום, הסוס השחור שמת מהרעלת חציר. חצי שנה הרכיב אותו אבא, והוא לא וויתר על עצם אחת. הוא הצמיד שני שולחנות והשכיב את רוג'ום שלא יישבר. הוא החיה הראשונה שהכניס אבא אל הנקיק. "הוא ישמור על כולם" אמר כשהכנסנו אותו וייצבנו את רגליו בין אבנים ושברי עץ חזקים. נרות מפוזרים בכל מקום על מדפים קטנים שאבא חצב במיוחד, וכתמי שעווה מכסים את האדמה. "זה הנקיק שאימא שלך הכי אהבה ללכת אליו".
לולה הייתה יפה בלבן. אמנם הייתה מחוררת ואוויר זרם דרכה, אבל נראה היה שחיוך חוצה את פניה כשטפסנו אל הנקיק. אבא החזיק אותה בשתי ידיים ישרות. האצבעות הדקות שלה שרטו לו את העור אבל הוא לא הוציא מילה. הוא אהב אותה באמת. היא הכלבה שעברה איתו מהעיר אל הכפר, ואני זוכר כשהתעוררתי בלילה אחרי שלולה מתה, אבא ישב על קצה המיטה התנדנד והוציא קולות מוזרים. הוא אמר לי לכבות את האור ולא דברנו על זה יותר. הגעתי מתנשף. זיעה הדביקה את עורי לבגדים, ורגלי התכווצו בחוסר אחידות בכל כמה צעדים שהוספתי. מלא עכשיו האוויר בניחוח אבק. יותר מהכול אני רואה את גבו של אבא, את המרפקים המקומטים שלו, את הבוץ, את לולה שמתקשה לרדת מידיו.
לולה משקיפה על הכול. אבא מניח אותה בפתח הנקיק ומזיז קצת את שני הסלעים בשביל שתוכל לראות את הבקעה, ושאנחנו נראה אותה מלמטה. עכשיו הוא מוציא חפיסת גפרורים ונר אחר נר מדליק את כולם. אור חם עולה מתוך הנקיק, וכל החיות נצבעות בכתום. כתום לבן. אבא עומד מעל לולה. הוא בוהה בה כמה רגעים, מסתובב לאחור ומתחיל לרדת בחזרה אל המישור עם הגב הכתום שלו אלי.
