המחאה החברתית של 2011 עדיין מחוברת למכונת הנשמה, אך היא נמצאת בתרדמת כבר שלוש שנים. המחנק של היומיום עולה שלב בכל פעם שהמשכורת נכנסת, או כשמתעורר הרצון לעבור לדירה במרכז, קרוב לים. מה יכסה את העלויוות הגבוהות? הטיפים מבית הקפה? אין תקווה. כשמבקשים דירה בתל אביב עם 3 שותפים ב-1900 שקלים בלבד אפילו תוצאות החיפוש ביד 2 מטיחות את המשפט "אין תוצאות". נדמה שהאפשרות להיות עצמאיים בגיל העשרים פלוס ללא סבסוד מההורים, מתגשמת רק באגדות. וגם בהן נדמה שהנסיך מגיע על סוס לבן, הנסיכה במצוקה, ושניהם גרים בטבע, בשיכון לצעירים ללא ארנונה, מים וחשמל.
תכירו את כפיר, ילד בן 35, שגר ארבע שנים במלון "השרון" בהרצליה בחדר של 60 מ"ר, מכור לשקיעות. בגיל 28 הוא נכנס לחובות, ומכר את הדירה הקודמת שהייתה לו, כשזיהה הזדמנות לרווח. את הדירה במלון מצא במקרה, הוא חיפש ביד 2 דירת נופש זמנית כשהמודעה קפצה. כשראה את הדירה החליט שהוא חותם לחמש שנים. טוב, עם תנאים כאלו מי לא ירצה להישאר? אז מה מקבלים בתוך חבילת הנופש הזו תמורת 5,400 לחודש? כבלים, חשמל ומים על חשבון הברון. מה שנותר לכם לעשות הוא להוציא את המזוודה מהבוידעם, לארוז בגדי ים, קרם הגנה והרבה אופטימיות. אין צורך יותר לגנוב את השמפו, המרכך, המגבות והברזים של המלון, כי הפעם, הכל כלול בחבילה.
ניחוחות של ים ובורגנות
כשנכנסתי למלון, הרחתי מיד ריח בורגני שלא נתקלתי בו מאז הטיול המשפחתי לאילת. דפקתי על דלת מספר 390. כפיר קיבל את פני עם חיוך גדול ומזמין על פניו ולרגליו כפכפי בד של בית מלון. נכנסתי ומיד הרגשתי בבית. איך אפשר שלא? נוף של ים וריחות של מלח וחופש הוליכו אותי הישר למרפסת רחבת ידיים. הנוף עוצר נשימה. בלי לחשוב שלפתי את המצלמה כדי ללכוד רגעי קודאק שנראו לכפיר טריוויאליים. "יש לך המון תמונות של שקיעות אינסופיות?" שאלתי בסקרנות. כפיר הסביר שהפסיק לצלם כבר לפני שנתיים, כשהתחיל לקחת את הנוף המשתנה כמובן מאליו, ורצה להתאחד עם הרגע הפרטי שלו במרפסת. רק הוא, הזקן, והים. כל יום כפיר פוקח את העיניים ליום חדש נטול עשן מכוניות ורעש אגזוזים, ומלא ברחש הגלים וברוח מלוחה הישר מהים התיכון.
כפיר מזג כוס שמפנייה, והביא לי זוג כפכפי מלון כדי שאתמסר לאווירה עד הסוף. נראה שהוא מיומן באירוח, כדבר שבשגרה. כפיר מספר לי שהוא מצפה לאורחים מדי יום. חברים, משפחה, או בנות זוג מתחלפות, כולם חולקים עמו את אורח החיים הממכר הזה. כשהוא בוחר להשתמש במתקני המלון ובספא, הוא מתהלך בחלוק לבן, שעל צדו הימני סמל המלון, סגנון יו הפנרי מתבקש. בארונו שלל בגדי ים, מגבות וערמה של מברשות שיניים: ציוד הכרחי למקרה שאורח יישאר לישון באופן בלתי מתוכנן.
כל בוקר סוכריית מנטה על הכרית
בימים של שגרה, הוא חי חיי רווקות טיפוסיים. מעט צלחות, מעט סכו"ם ומברשת שיניים אחת. השגרה הזו היא לא רעה, יחסית לילד בן 30+ שיש לו חום גבוה. הוא האבא והאימא של עצמו, אין תמונות ילדים, אין מעקי בטיחות או מוצצים, רק כמה רהיטים שמזכירים בית. את דירת הרווקים האולטימטיבית שלו מטפח כפיר על ידי קשרים חזקים עם עובדי המלון. הוא נקשר לצוות העובדים כמו אל משפחה, ובתמורה זוכה ליחס של נופש זמני: הם מנקים את החדר, מחליפים מצעים ולעיתים משאירים לו סוכריית מנטה על הכר, מתוך הלצה פרטית. בחוזה שלו הכניס סעיף לפיו יוכל לסאבלט את החדר תמורת תשלום סמלי, ובנוסף הוא מסאבלט חדרים של תושבי קבע אחרים. כך הוא נהנה מהכנסה נוחה ולא מאומצת. בעברו פתח מספר מסעדות שלא צלחו, ונדמה כי הרדיפה אחר הצלחה היא שהביאה אותו להבנה שכדאי לחיות כל יום כאילו הוא האחרון, ומוטב שהים יהיה במרחק של שני צעדים וחצי.
לשאלה האם הוא מתגעגע הביתה הוא עונה בחיוב. בימי שישי הוא לא מפסיד ארוחה חמה של אמא, למרות שהבופה במלון מציע מבחר גדול פי שתיים. כפיר מרגיש שהמלון הוא מעין קיבוץ. יש ארוחות מסודרות, שיגרה של צוות המלון שעובד שעות נוספות, ובריכה המפגישה את כולם בשעות הפנאי. השאלה מה היעד הבא של כפיר גורמת לו להתעכב על חיפוש תשובה ראויה. הוא מספר שיהיה לו קשה לחזור לגור בדירה שכורה לאחר שהתרגל לתנאים שמציע המלון. במקום להתווכח עם בעל בית עצבני על כך שהדוד הפסיק לפעול, לרדוף אחרי חשמלאי שמאחר לבוא ולפחד מסתימה בשירותים, כפיר מרים טלפון אחד לקבלה ומיד עולה אליו איש מקצוע שגר במלון, ומתקן. השירות במלון לא יורד מרמה של חמישה כוכבים. כל שנשאר הוא רק לזנוח את האמונה שצריך לעבוד קשה בשביל לזכות לחופשה אחת או שתיים בשנה, ולהתחיל להבין שמגיע לנו שקט ושלווה בתוך שגרת החיים הקדחתנית שאנו רגילים אליה.
נהנתנות וקוץ בה
נכון שהמגורים במלון פותרים את בעיות הדיור הקשות, ולסטודנטים שבינינו מציעים מקום שקט מול הים המרגיע לתקופות המבחנים, אך חיים כאלו עלולים להפוך לממכרים. אסור לשכוח שצריך לעשות גם וויתורים לטובת אורח החיים הנהנתני. כפיר מוגבל בשינוי עיצוב הפנים של החדר וכפוף לחוקי המלון, החיסרון המשמעותי ביותר בעבורו הוא שחוקי המלון אינם מאשרים חיות מחמד, והוא משתוקק לאמץ כלב שיקבל את פניו כשהוא חוזר לחדר הריק: "כשהחברים הולכים לבתים שלהם, לאישה ולילדים אני נשאר עם עצמי. כל החברים שלי נשואים עם ילדים, בית במושב וכלב – החלום האמריקאי. אבל אני בחרתי לא להיגרר למסגרת שלא מתאימה לי, ולמרות הלחץ שמופעל עלי מהמשפחה, אני מרגיש שלם עם ההחלטה שלי. לא הייתי חוזר אחורה ומשנה את הבחירות שלי, אבל אני מניח שעוד כמה שנים אתמסד, ואצטרך להתמודד עם ההחלטה איפה לגור ואיפה להקים משפחה, כי נישואים ומלון לא הולכים יחד".
מהשיחה עם כפיר אני מתרשמת שהוא ממאן לחשוב לעומק על המגורים במלון ונמנע מלרקום תכניות ארוכות טווח לגבי עתידו. הוא נהנה לחיות את הרגע, את ההווה. כפיר בחר להרפות מהמוסכמות, ולפעול לפי מה שעושה לו טוב. כל עוד הוא מחזיר חובות, לפחות הוא נהנה מהידיעה שגם מחר הוא יקום בבוקר במקום שהוא אוהב. עבור גברים רווקים, מגורים במלון זו דרך מצוינת להימלט מלחץ החתונה ולשמר פנטזיות קינקיות כמו שמציעים לנו סרטי הרווקים שוברי הקופות. אך נשים ששומעות את השעון הביולוגי המתקתק ורוצות למצוא חתן, ללדת ילדים ולחיות בפרטיות, יצטרכו כנראה לוותר על חלום המלון.
לרובנו קשה לצאת מהקופסה ולחשוב מה באמת היה עושה לנו טוב. הפחד להתנתק מהשגרה ולגור במקום דינמי, שבו אנשים עושים צ'ק אין וצ'ק אאוט על בסיס יומי, כנראה לא מספק את הרגשת הביטחון שאנו נתלים בה. אנו מעדיפים לקבל החלטות שקולות ולהרגיש שאנו במסלול הנכון: צבא, טיול גדול, תואר והקמת משפחה. אם נרשה לעצמנו להגשים את החלומות שלנו מבלי לחשוב על ה"מיינסטרים", האם נוכל לגלות מהו אושר באמת?
את הביקור סיימתי עם השקיעה. חלצתי את הכפכפים הרכים, השארתי מאחור את מי הכלור מהבריכה, והכנתי את עצמי לנסיעה אל עבר החיים: חיפוש אחרי חניה, תשלום ועד הבית, והאור במסדרון שכבר כמה חודשים לא פועל. הפעם דווקא חזרתי עם געגוע למוכר. משהו קרה לי אחרי המפגש עם כפיר- התגלתה בי תקווה שעדיין לא מאוחר למצוא את הנחלה, את המקום שיקרא "מלון", ולהיות אורחת קבועה בדיור בר השגה.
