לפני חודשיים בן זוגי הציע לי נישואין. השמחה, ההתרגשות והגאווה מלאו אותי, פשוט ריחפתי ממקום למקום והשווצתי בטבעת המנצנצת שלי. אך עם דעיכתה של ההתרגשות, גברו החרדות, הדאגות והרדיפה אחר כסף. חתונה צריך לרכוש, כי היא עוד מוצר בחלון הראווה התרבותי.
"היחס החדש של התעשייה אל המוצר – אל החפץ, האובייקט – הלך וחלחל אל השפה, אל התקשורת הפופולארית, אל יחסי העבודה, אל יחסי האהבה ואל עומק ההכרה", כותבת אורנה קזין בספרה "חופה וקידושין". דבריה גורמים לי לחשוב על החתונה שלי. היחס החדש אל התעשייה הוא הפיכה של התעשייה לעולם. כל אלמנט, אובייקט, תעסוקה או רגש נמדדים על פי הביקוש שלהם. ברגע שהם לא נזקקים, הם מורדים מ"המדף". העולם הפך לחלון ראווה שמתחלפות בו הסחורות במהירות: מילים לא שימושית מודרות מן השפה, וכך גם מנהגים או נורמות שמוחלפים בפרקטיקות פופולאריות יותר. כך קרה גם לחתונה – היא הפכה מטקס משפחתי וקטן בבית-הכנסת למסיבה המונית באולם. חתונה תעשייתית.
יש מאות נותני שירותים בתעשייה הזאת: סלוני כלות, מאפרות, מעצבי שמלות כלה, תופרי חליפות, צלמים, שפים, אנשי סאונד, מורים לריקוד ועוד ועוד. הכמות הרבה של בתי העסק מעידה על כך שהתופעה הזו גדולה. הכל כסף, וכשמדובר בחתונה זה המון כסף – זו המסקנה אליה מגיעים לאחר בירור קצר. גן האירועים דורש תשלום עבור שתייה, אוכל, תאורה, הגברה ועיצוב. "זה אולם אקסקולסיבי כאן זה לא הכל כלול", מסבירה לי נציגת המכירות בגן אירועים מפורסם, "כל מוצר מתומחר בנפרד, אנחנו מניחים עבור הזוג את המצע הנקי ביותר, כל זוג וטעמו". והסחטנות לא נגמרת כאן: הצלם מציע מצלמת רחף, וידיאו בטכנולוגית HD, מגנטים, תמונות סטילס ואלבום דיגיטאלי. הכל כדי שהרגע "האינטימי" ישרוד לנצח.
החתונה היא חלק מהנרטיב הישראלי, היהודי, המערבי ואפילו העולמי, אשר מקדש את הזוגיות ההטרוסקסואלית. זה המסלול הנכון, כך כולם עושים ועשו ב 2500 שנים האחרונות. עם זאת החתונה, כמו טקסים אחרים, הפכה תלויה במבטה של החברה: החבר של ההורים מהעבודה, בת הדודה מירושלים או החבר הטוב מהתיכון. הם והמבט שלהם הופכים חשובים יותר ממשאלות הלב או מהטקס האינטימי. זו הסיבה שדווקא האלמנטים המוטרפים ביותר הופכים לשפויים כשמדובר בחתונה. לרצון לרצות נוספים גם תסביכי הילדות של הכלה והחתן; סינדרלה ושלגיה לא נעלמו בגיל שבע ¬- הפנטזיה על שמלה נפוחה וחתונה עם האביר על הסוס הלבן, פורצת החוצה ברגע ההצעה.
אם חושבים על מהות החתונה דרך פריזמה רומנטית, זהו הערב שבו זוג אוהבים נשבע זה לזו עד המוות. המושג רומנטיקה כמעט נפרד לגמרי מהטקס וזאת בניגוד לתסביכי הילדות. החתן והכלה "באים לעבוד". הם עסוקים כל הבוקר בהכנות: להתלבש, להסתרק, להתאפר, בשעות הצהרים הם יוצאים לצילומים, בערב הם נשבעים בחופה, ואז תפקידם לכבד את כל האורחים שרוצים לנשק, להצטלם ולרקוד. החתונה הופכת מטקס שסובב את המתחתנים הטריים ורצונותיהם, לאירוע שמטרתו לרצות את כולם. וכשיש כל כך הרבה רצונות למלא, תעשייה שלמה מתגייסת ומאפשרת את השגעונות והפסיכוזות העמוקים ביותר.
למה אנחנו נכנעים לזה? החתונה נועדה לשמור על הסדר. אנחנו חיים במרחבים מלאי משמעת וחוקיות, והחתונה היא דרך למשמע ולארגן את הרגש המתפרץ והלא מאורגן שקרוי "אהבה". היא הצינור שמוביל להקמת משפחה מסודרת ונורמטיבית. החתונה היא גם מעין מנגנון הגנה שמאפשר לאדם לבטח את עצמו: ברגע שבני זוג נשבעו להיות ביחד לעולם הם קושרים את חייהם מבחינה כלכלית ופיזית, הם לא יהיו עוד לבדם. הפחד להיות לבד הוא פחד אנושי שטקס החתונה כנראה נועד לטפל בו.
טקס החתונה נוגע בדיוק במקום שבו התמסחרה האהבה. הטקס הזה, במתכונתו הנוכחית, הוא עוד סממן לתרבות הצריכה שאופפת אותנו ולא יודעת שובע. קשה להימלט מזה – אנחנו חיים וחושבים דרך סוכניה של התרבות הזו: השפה, המדיה ואנחנו עצמנו. החתונה שלי לא תהיה שונה מזה. יש משהו בטקס הזה שגורם להיות לא מפוקחים; אני יוצאת נגד המסחור והתיעוש של הטקס אבל עדיין רוצה אותו, בדיוק כמו ספייר בסרט "מטריקס": הוא יודע שהסטייק לא אמיתי, אבל מעדיף את חוסר הממשות העשירה על פני הממשות הריקנית. הוא מספר את הסיפור שלי ושל כולנו, אנחנו חלק מ"המכונה". אז שהיה לנו באושר ועושר והרבה מזל טוב.
