לפעמים נדמה שאנחנו נהנים מההתעסקות בעבר שלנו כעם חולה, נדכה ונרדף; מתענגים על נעימת עלובי החיים המתנגנת כפסקול חיינו, עד כדי כך שאם השואה לא היתה היינו ממציאים זוועה אחרת, טבח אחר. הטבח בישראל מקבל מקום של כבוד, אפילו להיות מסודר בויקיפדיה, כקטגוריה לפי סדר האב' מאוטובוס ילדי אביבים ועד שיירת הדסה, כמעט כל האותיות סומנו. הידד!
"ויום אחד עוד ניפגש", ספרה החמישי של הסופרת ליזי דורון, שעוסקת בתקופה ששאחרי מלחמת העולם השנייה, וכותבת ספרים הנוגעים בגלדי הפצעים שנותרו בה כבת לניצולי שואה: השתיקות, הסודות, הלוויות, הבכי החרישי באישון לילה וזעקות הסיוטים של הניצולים, הבוקעות מחלונות הבתים בשכונה. העיסוק בשואה הפכה לז'אנר ספרותי נפוץ בקרב הדור השני, השלישי וכן הלאה. טרנד כזה שלא נגמר ואולי לא ייגמר לעולם.
ליזי דורון, כיאה לבת של ניצולי שואה, כותבת את ספרה כספר תיעודי על חוויותיה כילדה, נערה ואישה בוגרת, שמנסה לעקוב אחר היסטוריית משפחתה, ולפצח את הסוד הגדול שריחף מעליה. הסוד הוא על אודות אביה: "אני באמת לא יודעת, גמגמתי לעצמי גם היום. בעצם אף אחד מעולם לא הודיע לי לאן נסע ולמה, וגם על מותו לא סיפר לי איש. הוא פשוט לא היה". אביה נעלם, ואיש מסביבתה לא מוכן לגלות לה מה באמת קרה שם. בעקבות כך השתמשה ליזי בדמיון כמנגנון להשקטת נפשה. בדמיונה ראתה ליזי את אביה כפרטיזן אמיץ וחסון, לוחם במלחמת השחרור או איש רוח שמת משחפת: "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה".
העלילה מתרחשת בישראל בין שנות ה-50 להיום; בין ליזי הילדה הקטנה והתועה אחר פיסות מידע אודות אביה, לבין ליזי הבוגרת שעדיין תרה אחר חלקיקי מידע על אודותיו. העבר וההווה בסיפור מתערבבים יחד וקשה להבין את העלילה. בנוסף לערבוב העבר עם ההווה, מתגלה סרבול במבנה החזותי של כתיבת הספר; שורות גולשות, קצרות וארוכות, אי נוחות אסתטית שמתמשכת בזמן הקריאה. אולי בדרך זו מנסה ליזי להעביר את תחושותיה כילדה הגדלה ללא אבא, שחיה מסיפורים של אחרים, בחיפוש מתמיד למידע שיכניס אותה לקובייה משפחתית מסודרת שתייצב אותה ותעניק לה שקט.
דורון כותבת מסמך אוטוביוגרפי המכיל שיחות בין אנשים, שדרכן מתעקשת לנבור בעברה בחיפוש אחר אות חיים או מוות מאביה. את הקלישאה של רבי עקיבא: "דע מאין באת ולאן אתה הולך", פיתחנו לעצמנו במרדף אחרי השקט המבורך; כשנבין את העבר לפרטי פרטיו חיינו יתנהלו על מי מנוחות. מה הבהילות שלנו לחטט בפצעי העבר ולנסות לפתור אותם? האובססיה להתייחס לחיים כחידה לא פתורה נתפסת אולי כרומנטית או בלשית, אבל מה זה עוזר לנו ובמה זה עולה לנו? עצב, דמעות, עצבים, מתח ולחץ הן מעט מהרגשות והתחושות המלוות את הבחישה הזו. בחישה כואבת.
נבירה בעבר כדי לתקן את ההווה והשאיפה לתיקון אישי שיביא לאיזון ולשקט פנימי, הם טעויות נפוצות של הדור שלנו; דור הפסיכואנליזה והרפואה האלטרנטיבית, דור ששואל שאלות ומחפש תשובות, חסר סיפוק באופן תמידי, רעב למגע, ליחס ולנחמה. קל לנו להתחבא מאחורי סיפורי גבורה, להאדיר כל ניצול ולבנות עליו את הסיפור שלנו כשהוא שותק. ובסוף למצוא דרכו טפיחה עצמית על השכם ואת תחושת הגיבורים, גיבורים על חשבונות של אחרים.
בשנות ה-50-60 לא דובר כלל על אודות השואה. היושבים בארץ לא רצו לשמוע את קולות הגלות שהגיעו מ"שם". הספרים הראשונים שנגעו בנושא יצאו רק בשנות ה-80. מאז נכתב רבות בעיקר על אודות התמודדות הדור השני עם הוריהם. השואה מהווה תפקיד חשוב ובלתי נפרד מהווייתנו היומיומית בארץ, כמו גזע הסיפור של חיינו באופן לאומי קולקטיבי, גזע שמוליך שלוחות לכל עבר בחיפוש אחר נחמה ואחר היאחזות. השואה יושבת בבסיס היצוק של קלישאת סיפור שיכול למשוך מיליוני גוונים של מסכנות, מסכנות שמבקשת נחמה.
"ויום אחד עוד ניפגש" מאת ליזי דורון, הוצאת כתר, 186 עמודים.
