אירועי האלימות על ידי בני נוער גואים בחודש האחרון. גדי ויכמן, בן 36, נרצח בדקירות בבאר שבע כשיצא להעיר לנערים על רעש שעשו ליד ביתו; אורגיל מואטי, בן 17 מרחובות, נרצח בדקירות בגלל סכסוך עם חברים; קטטה המונית פרצה בחוף בים המלח בגלל זוג כפכפים. הקיץ רק התחיל וכבר גלי החום החלו להשפיע. החברה הישראלית, כהרגלה, עסוקה בלחפש אשמים: התקשורת, מערכת החינוך, גלי ההגירה, המשטרה, בתי המשפט, ההורים. אחד מאשים את השני ולאף אחד אין פתרון.
http://www.youtube.com/watch?v=CHZiJfeAky0
מערכת החינוך אשמה? דהיינו. היא דואגת לציונים ומבחנים יותר מאשר לחינוך הנוער לערכים הומניסטים בסיסיים. "דרך ארץ קדמה לתורה", חז"ל אמרו את זה קודם, אך מערכת החינוך כשלה מלהבין את הרעיון שבמשפט. אז ילד "מופרע" מתויג באבחון האפנתי "בעל הפרעת קשב וריכוז" ומפוטם ברטאלין, כי עם זומבים חסרי הבעה לא קשה להתמודד. והשאר מוצאים עצמם מגורשים ממערכת החינוך הפורמאלית לידי מסגרת מקצועית כזו או אחרת או שפשוט נושרים לחלוטין. וכולנו מצפים שהמורה יחולל ניסים, בכיתה צפופה של 38 ילדים, בלי מזגן, בשכר זעום ותחת הסכנה להפוך למורה מוכה, כשאסור לו להרים קול, כי אז הוא פוגע בנפשו העדינה של התלמיד ובזכויותיו המוטבעות בבירור בדף הראשון של כל יומן. ואז הוא צריך לבלות אחר צהריים שלם במשרד המנהלת תחת מטר הצווחות של אימא נחמדת ואבא והכל לעיניי הילד.
ואותה אמא נחמדת ואבא אשמים? דהיינו. אחרי שהיא סיימה להוריד את המורה ממעמדו, כבודו ויראתו, היא חוזרת לעבודה לעוד 16 שעות במשרד ש.ז טיולים ומלבד אסמס מלא סמיילים מחייכים אין לה מושג מה קורה עם הילד שלה. וכשהיא מגיעה הבית, עייפה ומרוטה לא ממש מעניין אותה איך היה היום שלך, חשוב לה השקט, טוב שיש רטאלין.
והתקשורת אשמה? דהיינו. נותנת במה לתכנים פופוליסטים בפריים טיים של פשע, אלימות ומין, במסווה של אליל נוער מחוצקן, וגורמת לקונדסים לזהור מאבק של כוכבים בלי שום השגחה הורית. היא מהפנטת על ידי הצפת המסך בעשירון העליון, בפרסומות שוטפות מוח על מותגים וחלומות שהנער שהלך ללמוד במקצועית לא יגיע אליהם בחייו. והוא ממורמר ומתוסכל, והכי גרוע, חסר מעש.
עכשיו נוסיף לקלחת את תרבות השתיה שצמחה בפארקים ובקיוסקים ובכלל חגיגה. כל דמי הכיס והמתנות מסבא וסבתא מושקעים בסוף השבוע לקניית וודקה חרבות ויין פטישים. ומה עם הכבוד הגדול, הגאווה הגברית שמקורה במשפחות המסורתיות של כולנו שכבר מזמן הפכה ל"כבוד ישראלי", העיקר לא לצאת פראייר. אני לא מוצאת שום כבוד בלדמם על המדרכה למוות.
ואל נא נשכח את המשטרה שומרת החוק ומתווה הסדר, אשמה? דהיינו. אם היה לוקח פחות משעה להגיע מהמטה לשכונת נווה זאב בבאר שבע, אולי חייו של ויכמן היו ניצלים. המשטרה הפכה מגוף מאיים ומרתיע לגוף רכרוכי, אדיש, עוצם עיניים. היא לא יכולה להשליט לא חוק ולא סדר. אך מה כבר אפשר לצפות משוטר שמקבל שכר מינימום, ועובד עבור ממשלה כפוית טובה שמעניקה לפושע יותר זכויות ממנו? כנראה שלהיות אדיש.
אז הממשלה אשמה? דהיינו. כי תקציב לצבא הרבה יותר חשוב מחינוך. כי לאף אחד לא אכפת מה באמת קורה פה, הכי חשוב זה כיסא מרופד בכנסת שהיה נוח להירדם אם כבר מגיעים למליאה, וכיסים מרופדים שהיה נוח להירדם במטוס בדרך לחו"ל, אם כבר יש ג'אט פרטי על חשבון משלם המיסים.
ובתי המשפט? דהיינו. שגוזרים על רוצח ואנס שמונה שנים, והוא משתחרר אחרי שש שנים בגלל התנהגות טובה. ולמה שלא יהיה טוב, הוא מרצה עונש מקוצר בסתלבט, עם החברים שלמדו איתו במקצועית בחדר מינימום ארבעה כוכבים עם נוף לים, פלוס מזגן, פלוס שלוש ארוחות ביום. אפשר להבין את גודל הרתיעה מביצוע עבירות.
גאווה, יוהרה, זילות בחיי אנוש. בשקט בשקט, גדל כאן דור רקוב, וכולנו אשמים, כולנו אחראים וכולנו צריכים להתחיל לפעול במהרה, כל אחד בביתו שלו. לא משנה אם "זה בא מהבית", או ש"זה השפעה רעה מבחוץ", איזה מודל לחיקוי אנחנו לדור הזה שצומח לצד אלימות תמידית? אפילו משחק כדורגל מסתיים במכות. פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים סיכמה את זה בצורה הטובה ביותר כשטענה כי "המצב זקוק לטיפול שורש". למרות שאיני מאמינה אדוקה, יש צורך להשיב את הערכים שנטשנו: ואהבת לרעך כמוך, כיבוד אב ואם, חמלה וצניעות, ולהנחיל אותם עמוק לדורות הבאים.
