בתוך מאורה טחובה באדמה חי לו הוביט. מאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ללא דלת עגולה להפליא. אם אתם נמנים על אלה שקראו את "ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין, אתם בטח מבינים שמשהו לא כשורה עם ההוביט הזה. ובכן, בואו נערוך ניסוי קטן. מהלכו פשוט: לוקחים ספר באורך של 246 עמודים והופכים אותו לטרילוגיה שנמתחת לאורך של כמעט תשע שעות. מה התוצאה? כל מה שלא בסדר בסרטי ההוביט בתור התחלה.
"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא הסרט השלישי בטרילוגיית "ההוביט". הסרט מבוסס על ספר הילדים שהקדים את טרילוגיית "שר הטבעות" הספרותית והקולנועית. בפרקים הקודמים של הטרילוגיה לא היו התרחשיות משמעותיות. בילבו באגינס (מרטין פרימן), הוא הוביט חביב ועצל שנקלע בעל כורחו למסע שמטרתו להשיב לחבורת גמדים את ביתם שפלש אליו דרקון. בסרט הראשון ההוביט, הגמדים וקוסם אחד צועדים לעבר ההר בתוכו נבנה ביתם של הגמדים. בסרט השני הם אפילו הגיעו להר וראינו את קצה זנבו של הדרקון.
שום גמדים לא יבואו
"קרב חמשת הצבאות" מספר את מה שקרה אחרי שאיום הדרקון הוסר והגמדים זכו לשוב לביתם. בדרך כלל זהו השלב שבו כולם הולכים הביתה, סוף טוב הכל טוב וכתוביות סיום. אלא שביתם של הגמדים מוצף בזהב ואוצרות יקרים שלפתע כולם רוצים להניח עליהם יד, אחרי שהדרקון עזב את הבניין (כמו שנהוג לומר בניב עתיק של גמדים). וכך, בילבו המסכן נקלע לעימות בין בני האדם שברחו מעיר האגם שסבלה מטרור הדרקון, צבא הגמדים, צבא האלפים, צבא האורקים וצבא הגובלינים.
פיטר ג'קסון, במאי הסרט, החליט למרבית ההפתעה לגשת ישר לעניין. בניגוד לשני הסרטים הקודמים שנמרחו כמו פיסת חמאה זעירה על טוסט שהיה בפירוש גדול מדי, הסרט הזה זז בקצב מהיר ומאזן באופן מוצלח בין מרכיבי הדרמה והאקשן, והאקשן של ג'קסון גדול מהחיים. הסרט מערב את כל הגזעים של הארץ התיכונה בסצינת קרב אחת ומנצל כל רגע של מומנטום.
מנהיגי הצבאות מרשימים לרוב. האורקים מונהגים בידי אזוג, האורק הכי מפחיד והכי מכוער שאנשי העיצוב והאיפור של הסרט הצליחו לחשוב עליו לאורך כל ההיסטוריה של המותג. מלך האלפים הוא ת'רנדואיל (לי פייס) שגונב את ההצגה בכל סצינה שהוא נמצא בה. ריצ'ארד ארמיטג' מגלם את מנהיג הגמדים ת'ורין, ועושה עבודה נהדרת בזמן שדמותו יורדת מהפסים ככל שהמערכה מתקדמת.
שלוש הדמויות האלו מצליחות לפצות על האנמיות של הגובלינים ושל לוק אוונס בתפקיד בארד, מנהיג בני האדם. לצורך העניין, גם לו היו מלהקים לתפקיד מנורת שולחן שעבר עליה יום רע, לא הייתי מצליח להבחין בהבדל. לפחות מרטין פרימן בתור בילבו מספק את הסחורה ונותן את ההופעה הכי לבבית שלו עד כה, בזמן שהוא מנסה לתמרן בין הצבאות השונים ולחשוב על פתרון יצירתי למניעת הסכסוך. איאן מק'קלן בתור הקוסם האהוב גנדלף לא מקבל הרבה זמן מסך ובצדק, לאחר שקיבלנו ממנו מנת יתר בסרטים הקודמים.
הצילו! מסך כחול
הפתעה נוספת היא העובדה שג'קסון לא חש צורך להאכיל את הצופים בכפית בכל הנוגע לאזכורים לטרילוגיית "שר הטבעות". הפעם היחידה בסרט בה הוא דוחף בכוח דמויות שלא אמורות להופיע בטרילוגיית "ההוביט" אחראית על אחת מהסצינות היותר מרשימות. ויש גם את לגולאס. אח לגולאס, אתה מרגיש מיותר מתמיד.
אף על פי כן, לא הכל טוב בארץ התיכונה. צילומי הלוקיישנים שנערכו בניו זילנד והסתמכו על כמות בינונית של אפקטים ממוחשבים היו בין הדברים המרשימים ביותר בטרילוגיית "שר הטבעות". "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" לעומת זאת, צועק יותר מדי: "מסך כחול! מסך כחול!" וכולל את האפקטים הכי טובים אך גם את הגרועים שנראו במותג הזה. גם דמותה של האלפית תאוריאל מאיימת לגרור את הסרט לתהום. אני מזדהה עם הצורך בדמות נשית חזקה ועצמאית בסדרת סרטים בה כולם גברים, אבל רוב הסרט תאוריאל משמשת על תקן העלמה במצוקה, תפקיד שנוגד את הדרך בה הדמות נכתבה עד לאותה נקודה בעייתית.
"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא הסרט הכי טוב בטרילוגיה והראשון מתוכה שאני באמת יכול להעיד עליו שנהנתי ממנו. עם כל ההנאה אני מוכרח להודות שחלק ממני רצה למרר בבכי על קברו של טולקין בזמן שהוא ללא ספק מתהפך שם במרץ, ומנסה לצאת. העניין עם כל דבר שקשור לארץ התיכונה הוא שאם אתם מעריצים, תצפו בסרטים למרות המגרעות, ואם לא, כנראה שדי תהנו מהם בכל זאת ותשמחו ביחד עם בילבו שמסעו המפרך הסתיים סוף-סוף.
"ההוביט: קרב חמשת הצבאות", החל מהיום (ה', 18.12.14) בבתי הקולנוע
