בשבת, בשעה שלפני תחילת ההופעה, מועדון ה"בארבי" בתל אביב התחיל להיות צפוף ודחוס. התחלה של ייאוש עוד לפני התו הראשון. אנשים דוחפים זה את זה, מנסים להתמקם ולמצוא את הזווית הטובה ביותר מול הבמה. ואז מנורת השנדליר נכבית ואורות התאורה נדלקים על הבמה. הלהקה עולה במדרגות לבמה ולפתע הכל נרגע. כל אחד בקהל מוצא את מקומו והצפיפות המעיקה מרגישה מרווחת ונינוחה. רותם בר אור, הזמר, נעמד מול המיקרופון ואומר "ערב טוב, אנחנו האנג'לסי. אם זה לא היה ברור". וכל הקהל צוחק. "נחמד, הבדיחה הזאת עובדת גם בישראל".
האנג'לסי (TheAngelcy) הם לא עוד להקה רגילה שמורכבת מזמר ראשי, נגן גיטרה ומתופף שנדחק אחורה. וההופעה שלהם היא לא רק הופעה של מוזיקה, אלא חוויה חדשנית. הם נעמדים בשורה, שני נגני תופים מצד ימין, זמר עם גיטרה באמצע ומשמאלו נגן קלרינט, נגנית וויולה ונגנית קונטרה בס. כולם באותו הקו, כולם שווים וכולם חשובים. בין השירים הם צוחקים אחד עם השני וצוחקים עם הקהל.
ב-2014 ההרכב הוציא את האלבום הראשון, "Exit Inside", עם להיטים שנכנסו לרדיו כמו "Dreamer" ו"My baby boy" ויצרו ז'אנר חדש שמשלב בין היתר פולק, רוק, מוזיקה חסידית וקברט. הם המשיכו עם אותו הקו המוזיקלי גם באלבומם החדש, "Nodyssey", עליו עבדו בשנתיים האחרונות. אבל הקסם האמתי של הלהקה לא מסתכם בשמיעת המוזיקה שלהם באוטו, אלא בהופעה עצמה.
בתחילת דרכם הם הופיעו במקומות קטנים בארץ. לאחר שצברו קהל מעריצים אדוק, החלו להופיע במקומות נחשבים יותר כמו מועדון ה"בארבי" בתל אביב. אבל הקהל הישראלי הוא לא היחיד שנשבה בקסמם של השישייה וההופעות לא הסתיימו בגבולות הארץ. בין סיבובי ההופעות בארץ הם טסו לסיבובי הופעות באירופה שכללו בין היתר הופעות בברלין ובפריז. עכשיו הם חזרו לארץ לכבוד ההשקה של האלבום החדש
האלבום החדש הוא מעיין המשך של האלבום הראשון שלהם. הם עדין שרים על מלחמות, אובדן, בלבול, זהות ומלאכים. אבל אלה לא השירים שתשמעו ברדיו ביום הזיכרון. כל התכנים האלה מטושטשים תחת המעטפת של השפה האנגלית והמוזיקה ההיברידית שלהם. השירים שלהם כאילו מחייבים את המאזין לזמזם ולרקוד במקום, אי אפשר להישאר אדיש. המוזיקה שלהם נשענת על הרמוניות ותזמון מדויק. ואת האפקט של ההרמוניה אפשר לראות רק בהופעה בין השירים, בחיוכים לקהל ובמבטים בניהם תוך כדי השיר.
האנג'לסי מופיעים יחד כבר כשמונה שנים. לא מעט זמן ללהקה שמתחזקת סיבובי הופעות בארץ ובחו"ל. למרות הפחד של כל חובב מוזיקה שהלהקה האהובה עליו תישחק, האנג'לסי מצליחים לשמור על הופעות גדולות אך אינטימיות. יוצרים תחושה של הופעת סלון קטנה מרגשת, כמו בערב ההופעה הראשונה שלהם.
כמו בהופעות הקודמות, בהופעה בשבת היה שיח מפלרטט עם הקהל. בר אור שואל את הקהל שאלה והקהל עונה. לפתע אודי נאור, המתופף, מספר סיפור מצחיק על אביו ואז חזייה נזרקת אל קדמת הבמה. כל רגעי ההופעה, מעלייתם לבמה ועד סיום ההדרן, כאילו הותאמו לקהל. האנג'לסי מעריכים ומכבדים את המעריצים שלהם. הם לא רק שרים בהופעה, הם נותנים הצצה אל מאחורי הקלעים, לבין לבין, לחיבור שלהם אחד עם השני ולקהל.
בסבב ההופעות של האלבום הראשון, בסיום ההופעה אמר בר אור, סולן הלהקה, "טוב, אנחנו סיימנו. אין הדרן. באמת. אין לנו עוד שירים". בהומור עצמי ובחן הם ירדו מהבמה והשאירו קהל צמא לעוד. הפעם, 5 שנים מהפריצה הגדולה, בר אור אמר בסיפוק "טוב, אנחנו נרד, ונחזור ונשיר עוד כמה שירים. כי ככה זה בהופעות". והקהל? הקהל עדין צמא לעוד.
הופעות קרובות:
7.3- הצוללת הצהובה, ירושלים. 28.3- ברקה, באר שבע. 30.3- זאפה, הרצליה
