השנה היא 492, המאה החמישית לספירה. הקור המגיח מתוך בטון הקירות כמו חודר לעומקי הנשמה, מקפיא גם אותה. החושך, הצפיפות וכל הד של רחש קטן מסמרים שיער, והגירודים, גירודים שפוצעים, כמו מיליון יצורים קטנים שאוכלים את גופי ולא משאירים מקום לאוויר.
הישיבה היום יומית בתא הוידוי גורמת לנמק ברגליים והגב הכפוף שכבר קיבל צורה של גיבנת לא היו הדבר הנורא מכל אותו לא יכולתי לשאת. הכמיהה לחושך הנובעת מהרצון שלא יראו את גופי החולה בציבור הייתה רק חלק קטן מתוך אותם רגעים. רגעים אותם כל אדם אחר לא היה שורד. רגעי כוח אלה שניתנו לי מתוקף תפקידי להחליט את מי להעניש וכיצד כאשר הוא מגיע לתא הוידוי ופותח את הוילון הקטן דרכו ניתן לראות רק את שפתי הצרות והמקומטות.
גנבתי לחם הוא אמר בעודו מתנשף, גנבתי כיכר לחם כדי להציל את ילדי החולה הוא אמר. דרך הוילון נראו רק שפתיו הרועדות, מעידות על הרצון לצרוח ולבכות, על הרצון לחיות בעולם אחר. רצון אותו אני לא יכול למלא, אלא רק להעניש ולהסיר את התקווה מליבו לעד. העונש שלו היה להחזיר חצי כיכר לסוחר ממנו גנב ולהתפלל במשך שבוע לבריאותו של הילד. הרי בריאות מגיעה מתוך האמונה באלוהים הרחום והחנון ולא מתוך הרצון לשרוד, נכון? הוילון נסגר, הגירודים מגיעים שוב, והפעם העור מתקלף, כאילו ממש נופלות שכבות וחתיכות שאת רעש הפגיעה שלהם עם הרצפה לא ניתן לפספס.
אני שומע צרחה ואז ניפוץ של משהו. הוילון נפתח. קול של אדם בטוח פונה אלי ומתוודה שחתך למי שגנב ממנו את היד. חתך ללא רחמים עם פגיון מעותר אבנים יקרות אותו קיבל בירושה. הבנתי שהוא בא אליי מיד לאחר המעשה, יכולתי לשמוע את טיפות הדם הנוזלות מהפגיון ומטפטפות על הרצפה.
שוב, תחושת העצמה והכוח החלו להשתלט על נשמתי הקפואה, עיני נפתחו ושפתיי הפכו לקטנות יותר ממה שהיו. הפעם, העונש היה גדול, באותו הפגיון זולג הדם עליו לחתוך את ידיו שלו. כך הסוחר והגנב יהיו קשורים בקשר דם נצחי דרכו אולי יצליחו להבין את מהות המעשים, מהות עולמם וחייהם מהרגע שהצטלבו.
העור ממשיך לגרד וקליפותיו נופלות ללא הפסקה על הרצפה, חלקן גם נתפסות בשבבי העץ של הכיסא עליו אני יושב ומחכה. מחכה לרגעי הוידוי והפחד מהם אני פוחד יותר מכל. רגעים מהם רק מחשבות על כל אותם הדברים שעשיתי לאורך חיי יכולות לחזור ולהדהד בנבכי נשמתי. אותם דברים עליהם התוודתי רק בפני עצמי. דברים המלווים אותי בכל רגע ורגע בו עיני פקוחות, דברים עליהם אני משלם בכל רגע נתון בחיי.
לפתע אני נזכר בה, איך שהיא הייתה נכנסת לתא הוידוי בשקט, חריקת הדלת הנפתחת באיטיות הייתה הדבר היחיד שהעיד על בואה. היא הייתה מתיישבת, בוכה ויוצאת. גם היא שילמה בחייה, שילמה בכל רגע נתון בו עיניה היו פקוחות. ייסוריה היו קשים מנשוא. העונש שלה היה קל לעומת תחושות האשם המלוות אותה. היא מכרה את הילד שלה בתמורה לאוכל. העונש שלה, שבגללו ילדים יותר כבר לא יהיו לה, הקל עליה מבחינה כלכלית. עד היום אני זוכר את הצווחות ברגע שבו כרתו לה את הרחם.
הגירודים ממשיכים, גם איפה שאין עור עדיין מגרד, כבר אין מה לגרד, הכל שרוע בצורת קליפות על הרצפה, והעצמות מתחילות לגלות את עצמן. לפתע הוא נכנס, פותח את הוילון. שקט. אני מסתכל על שפתיו, הן רוצות לדבר, אני יודע, אבל משהו עוצר אותן. כך הוא ישב שעות ארוכות בתא הוידוי ויחד איתי הקשיב לקול קליפות העור הניטחות ברצפה. הצלתי אותה הוא אמר בשפתיים קרות וטון בטוח. הצלתי אותה מחיים של צער, הוא המשיך, היא לא הפסיקה לבכות ולהצטער, בקשה מחילה אז נתתי לה אותה. נתתי לה אותה בדרך הטובה ביותר שאיי פעם יכולתי לתת, ועכשיו, היא כבר לא מרגישה כלום, עכשיו, היא נחה ופניה לבנות ושלוות. אך אנא ממך כומר, הצל גם אותי, אינני יכול לשאת את המחשבות על הצלתה של אימי.
לא הצלתי אותו, שוב הכוח השתלט. הוא המשיך לנשום ולפקוח כל בוקר את עיניו בדיוק כמוני. בדיוק כמוני הוא חיי את חייו בהתבסס על רגעים אותם אדם לא יכול להכיל. זה היה עונשו, אותו הוא יישא על גבו בשארית חייו האומללים.
יום חדש, בוקר, האור חודר דרך חריצי הוילון והדלת. לפתע אני רואה את קליפות עורי השחור נוצרות שוב על גופי, תחושות שמשהו אוכל את גבי, מהרצפה עולים ריחות שונים של ריקבון, ואז אני מבין, זה המוות השחור שלי, זוהי המחלה הארורה הפוקדת בעצמתה את גופי. זה העונש שלי.
כתביו האחרונים של הכומר נמצאו בתוך תא הוידוי בו חווה את רגעיו האחרונים.
הסיפורים נכתבו במסגרת קורס של עודד וולקשטיין "יצירות אחרונות". הקורס עסק בחקר היצירה האחרונה בחייו של יוצר, והספר מאגד בתוכו אוסף של "יצירות אחרונות" – יצירות שנכתבו על ידי דמויות דמיוניות פרי מוחם של משתתפי הקורס
