קשה למצוא אוכל בברלין. אולי בגלל שאני טבעוני, אולי בגלל שהחברים שלי נעים בין המבורגר לסושי ובחזרה ואולי בגלל שברוב המסעדות אין תפריט באנגלית.
ואז הגענו למסעדה "לילי בורגר". גם מבחר טבעוני רחב, גם המבורגרים ותפריט באנגלית. אכלנו ב"לילי" שלושה ערבים ברציפות. גם בערב הרביעי החלטנו ללכת על בטוח ולקחת את המנות הקבועות שלנו.
המסעדה מלאה, המלצרים מתרוצצים בין השולחנות. אף מלצר לא ניגש אלינו ונראה שבבת אחת כולם לקו בראייה סלקטיבית: מסתכלים לכל כיוון חוץ מאשר לשולחן שלנו.
צילום: שלו אלקולומברה
כעבור עשר דקות ניגש המלצר. "רוצים להזמין?" הוא אוחז במגש גדוש בצלחות מלוכלכות.
"לא כדאי קודם תניח את המגש במטבח?"
"זה בסדר, אני לא רושם הזמנות, אני זוכר".
"אני אקח…" ההזמנה נקטעה באחת. המלצר נעלם בכיוון המטבח.
"תקשיבו, זה לא מצחיק. יש כאן קונספירציה של המלצרים נגדנו", אמר בן בביטחון. "אולי כי לא השארנו להם מספיק טיפ בפעמים הקודמות".
"אולי כי בפעמים הקודמות ישבנו פה עם פביאן", תהיתי. פביאן הוא חבר גרמני שלנו.
"טוב, אני הולך להתלונן אצל המנהל", הכריז בן וקם מהכיסא.
אספנו את התיקים שלנו ופילסנו את דרכנו בין השולחנות הצפופים לעבר בן. "סליחה, איפה המנהל?" שאל בן את אחד המלצרים אך הוא התעלם ממנו, "אני רוצה לדבר עם המנהל. עכשיו".
הסועדים הפנו את ראשיהם אלינו, מנסים להבין על מה כל המהומה. בן הבחין בדלת שכתוב עליה "מנהל המסעדה", הצביע על הדלת ואמר "בואו".
שום דבר לא הכין אותנו למה שבן ראה כשפתח את הדלת.
"בואו נזוז מכאן!" צעק. התחלנו לרוץ לכיוון היציאה. "אתם עדיין חושבים שאין להם בעיה איתנו?" שאל, מתנשף.
סיימנו את הערב עם צ'יפס במק'דונלדס כשהפוסטר היחיד שבוהה בנו הוא של הליצן רונלד מק'דונלד. בן עדיין עומד בסירובו לספר מה ראה כשפתח את הדלת.
