כניסת השבת מתקרבת, כל הסירים מונחים באיזון רעוע על פלטת החימום. למרות שיש עוד כמה שעות טובות שאפשר לבשל עם אש חשופה, דולי מעדיפה להתעורר כמה שעות מוקדם יותר ולסיים ראשונה, לפני כל השכנות. זה הזמן הקדוש שלה, לשעות האלה היא מחכה כל השבוע. בכלל לא אכפת לה. לא מהשבת או שישי או לשמור שבת. הרי היא בכלל הראשונה היתה לשכנע את בעלה שלנסוע לים בשבת זה בסדר, כבר אחרי שבועיים כל הבלוק באמת נסע לים. דולי יצאה ממקלחת הבישול. התארגנה במהירות ויצאה מהבית. כבר רבע אחרי חצות היום. חוצה במהירות את הכניסה לעיר עולה על כביש מהיר וצוללת. "דולי דולי דולי" חוזרת על שמה בקול מאשים, עם חיוך קטן חושף שיניים וקמטים טריים. תוך כדי שאיפת אוויר נקי מהחלון, יחד עם סיגריה שהציתה, נזכרה בפעם הראשונה שראתה את לוח הטיסות. איך התרגשה ולא הבינה למה כשהיתה צעירה וחדה. בחורה טסה לבד לחוץ לארץ, נזכרת בכאב. בזמן שאנשים עדיין מתרגשים שבאטליז של שלמה יש טלויזיה שמשדרת בשחור ולבן. בלם יד. במעבר החשוך מקומת חניון קרקעית לכניסה הראשית של בית הנתיבות, הצל עוזר לדולי. אלו השניות הנוספות שצריכה כדי לנטרל את עצמה ולהנות מביקורה השבועי.
סילביה
"אני… אני אני חושבת שאכלתי יותר מדי", מה שאמרה סילביה לבעלה, רגע שהוא הודיע לה שהוא עוזב אותה. בעודה רוכנת לתוך כיור, עם כלים מסובנים בידה. אותה ארוחת ערב שהיא אכלה יותר מדי והוא הקיא את שלו. מאותו ערב, אין בוקר וערב שסילביה לא מתחננת ומבקשת מאלוהים שיעשה שיחזור. סילביה כבר לא יפה, היא סבתא לארבעה נכדים, אך עדיין, בוקר ערב, היא מתפללת לאלוהים שישיב לביתה את הגבר היחיד שידעה. הבית שלה, אותו בית שהגבר שלה בנה במו ידיו, לפני יותר משלושים וחמש שנה. סילביה רצתה שהוא יהיה יותר קרוב לאגם, אבל הוא התעקש וחשב על החורף. היא ויתרה והזכירה לעצמה שהעיקר הבית לא משנה היכן.
הבנות שלה מגיעות לביקור רק כשהמצפון תולש חתיכה רכה וחיה מהלב הדומם שלהן. וגם הוא, המצפון, כבר מתגמש ופחות מציק. עד הבוקר הוא יתקוף שוב, כשהן יתבשרו על כך שאמא שלהן נמצאה מתה. הבוקר סילביה התעוררה לבוקר אפור ושגרתי, פתחה את דלת הכניסה ושחררה את משכחי הבדידות לחצר, לצרכים של בוקר. אחרי קפה ופרוסת לחם עם חמאה וריבה, הרהרה אם כדאי היום ללכת את השוק, הרי מזג האוויר הולך ומחמיר, ומחר תתחיל סופה. בעודה מהרהרת, סורגת סוודר חדש לבעלה שעזב. בלי לשים לב הכל רטוב, וגשם שוטף את האזור. ניתקה מחשבתה בכלבים שרצים בחוץ, עת קמה וניגשה לפתח דלתה, ולא ראתה אותם, צעדה קליל אחת שתים לעבר החוץ, רוח ומים. וכבר קצת מודאגת. הסתובבה לכיוון השני, אך הכל רטוב. בחצי קרסול טועה. פגע מצחה באדנית האבן, וראשה ניתך לרצפה, בעודה מדממת שלוליות דם ומים וגשם סוער. הדם רב והגשם יותר, וכשהגשם פסק, סילביה נותרה שרועה על מפתן ביתה עם מקלות סריגה בידה. לא רעש גדול ולא המולה, בחייה הכירה אולי חדר אחד קטן מלא באנשים. ובמותה יצאו אט אט מהחדר ולא יחזרו.
בנותיה הגיעו והחלו את ארגון הלוויה, בעלה הצטרף ואמר שארון קבורה יעלה 2500 מטבעות חדשים, רק כי הוא וסילביה ממש מכירים. בעלה חש מהר לביתו, מזג לעצמו אלכוהול, התיישב בכיסאו מול חלון קדמת ביתו. אור היום כבר התחיל להעלם, בעלה מתחיל להתחמם. מחשבות, שאלות, איך ארון כזה ייבנה. שעתו הגיע להעיר את ביתו. בעלה חי לבד ברחוב חמישי בשורה מביתה של סילביה, ליד מפרץ האגם. לא מכיר הוא הרבה בעלה, אבל כולם מכירים. בעלה ידוע ברשות הרבים. יש לו כלים ועץ, וחלק טוענים שהוא שליח האל. הוא האיש שאף אחד לא רוצה להכיר או לפגוש. כי למה לערב מוות עם בעלה, או שאת בעלה עם המוות. שוקע במחשבות על אופייה המיוחד של סילביה, מה היתה עבור העולם. ומה יישאר ממנה אחרי שתאכל על ידי רימות ושאר רעבים. לילה לא קל יעבור על בעלה. והרי הגיע שעתו. יעודו להוליכה בחליפת עץ שהיא רק שלה.
הבוקר הקיץ. ובעלה לא ישן לרגע. ואחרי משקה נוסף. מרגיש הוא כי אינו זקוק לשינה כלל. ההפוך הוא, מרגיש חי ומסופק. ניגש לדלת האחורית של ביתו שנעולה בשלושה מנעולים ושרשרת ברזל מקיפה את דלת הפלדה הגדולה. מאחורי הדלת ניצבת חצר גדולה. חצי נוי, חצי בית מלאכה. חוצה בעלה את דלת הפלדה, ונעלם בין אור, צל, חום קור. טקס הקבורה התנהל כמתוכנן, מנומנם עצוב-שמח. בעלה, שראה כל כך הרבה טקסי קבורה בחייו, חש חמלה קלה אל סילביה, גם במותה אף אחד לא מוצא דרך להביע, או רצון להראות בכלל. בעלה לא צריך לדבר הוא ביצע את שלו, ויכול לחזור לחייו. טקס הקבורה הסתיים, בנותיה אפילו לא טרחו לנקות אחרי האורחים הבודדים, אספו לכדי ארגז אחד כל אחת, ארגז של שאריות חיים בעלות ערך של אמם, העמיסו לאוטו, והעמידו שלט בקדמת החצר –למכירה. ונסעו משם בלי מבט קטן ומציץ לאחור.
השמש דוהה, הירח שקוף, כל חדר המדרגות פולט תמהיל ריחות בישולים. דולי הגיעה הביתה. החיים כאן לא קלים עבורה, אבל נותנים לה חירות שהשיגה בכוח. שכנותיה, אט-אט מקבלות את דולי כמי שהיא. "ממש כמוני רק קצת מוזרה, אפילו היינו באותה כיתה, היא ככה היתה תמיד". שרה קומה רביעית. בכל מפגש ושיחת חולין על דולי, תורמת את התזה שלה בדבר חברתה לכיתה שעד היום הם לא הוכיחו כל קשר למציאות ששרה מציגה אודות עברם המשותף. ארוחת שישי הסתיימה, וכל ילדי הבלוק משחקים למטה בחצר הבניין. ערב שישי חם ומזיע. נשות הבלוק מפצחות גרעינים ואוכלות דובדבנים שגיסתה של נעמי הביאה מהרמה, והגברים שותים בירה אצל דני בקומת קרקע. רק לדולי קצת קשה בשישי בערב, היא מרוקנת ועייפה. הן כבר הפסיקו לשאול אותה לאן היא נעלמת בשישי בצהרים, "אם יגמרו לכולם הביצים ורק לך יהיה והמכולת של שולה תהיה סגורה, ואת לא בבית, איך אני אכין עוגה?", חלק מהטיעונים שהציגו בפניה חברותיה לחיים המשותפים. היא כל כך שמחה שזה מאחוריה. שאילצה אותן להסתפק בלא-כלום.
בעלה של דולי אוהב אותה, בכיתה י' ראה אותה פעם ראשונה, ואמר לאיתן ברק שהיא תהיה אשתו, בחתונה שלהם איתן הקיא בשירותים את הויסקי והשניצל שאכל. בעלה של דולי גם לא שואל שאלות. מכיתה י' הוא אוהב אותה. כל בוקר הולך לעבודה, ממש הולך לעבודה. הבנק נמצא בצידו השני של הרחוב, לפעמים הוא בא הביתה באמצע היום רק כדי לתת לדולי נשיקה ולהטיל את מימיו כשהתור לשירותים ארוך. הוא אוהב את האוכל שלה ואת הלק האדום שלה. בעלה של דולי חירש באוזן ימין, במלחמת המפרץ הוא היה בלבנון, וקיבל רסיס באוזן. מאז לא שומע בצד ימין. "מסכן בעלה לא ראיתי אותו מחייך מאז שדני נתקע בבית וקפץ מקומה ראשונה לפני שנתיים" ממשיכה שרה לתת עדות אילמת לחיי שכנתה.
בעלה של דולי הודיע לה שהם קיבלו סוף שבוע מתנה, נופש מהעבודה. שניהם יודעים שהם לא יצאו אלי, כי דולי לא תיתן לזה לקרות, בלי שאלות. בעלה של דולי לא שואל, ודולי לא מספרת. הם יתנהגו כרגיל, יסמנו ביומן, יספרו לשכנות, יודיעו לשמרטף. וברגע האמת יבטלו הכל. אפילו דולי ניצלה הזדמנות ורכשה הבוקר מזוודה יפיפיה, גדולה וקשיחה עם עיטורי פרחים בצבעים אדומים. כל אחר הצהריים ישבה דולי ובהתה במזוודה, אכלה אבטיח והמשיכה לבהות. בישלה לבעלה ארוחת ערב, ומיד אחרי חזרה לספה לבהות בשתיקה במזוודה החדשה שלה. "דולי דולי דולי", שוב באותו טון, בלם יד. המקום הקבוע בבית בנתיבות, ספסל קטן מאחורי מקבלי הפנים, בקו התפר של שני לוחות הטיסות, ממריאות ונוחתות. עיניים טרוטות, מרוכזות, סופגת מידע. שואפת אוויר. וחוזר חלילה.
קלבסיאלה
בצידה השני של העיר חיים בני אדם בתוך חומות וגדרות ענקיים, שמקיפים את עושרם. בתוך מבצרים אלו חצרות רחבות ידיים, ומבני מגורים מנקרי עיניים. כל אחוזה מרחקה שנות אור אחת משכנתה. וככל שאחוזה גדולה יותר, כך מספר בני האדם המאכלסים אותה קטן יותר. באחוזה הפינתית של אחת, אב משפחה שאשתו משותקת, ארבעה ילדים, גם גדולים גם קטנים. עשרים ושלושה משרתים שחמישה מתוכם גברים. קלבסיאלה הגיעה לביתם כמשרתת זמנית עקב מותה המסתורי של אחת המשרתות שהיתה אחראית על חדרי הילדים. חודש אחרי שהתחילה לעבוד בביתם העצום, כבר למדה אותו, ולא הלכה לאיבוד יותר בין חדרי הסיגרים, למרתף היינות, לפינות הידע הרבות הפזורות בבית. מה גם מצאה חן קלבסיאלה בעיני אשתו המשותקת של בעל הבית. וגם כי היתה יפת תואר עם כישורים רבים. לעיתים קרובות בנם הקטן, שהיה בגילה של קלבסיאלה, היה מזמין אותה לחדרו. והיו מעבירים שעות בשתיקה.
קלבסיאלה מנקה ומסדרת מחוץ לשעות העבודה, ובנם הקטן היה מתבונן ביופיה הפראי. כמה פראי יופיה, קלבסיאלה נולדה לאשת אמזונס אמיתית, שהתאהבה בחוקר אנתרופולוגי עתיק. מלבד אביה ואמה לא הכירה נפש חיה לפני שהגיעה אל בית המשפחה. הוריה ברחו יחד, וחיו באהבה עם פרי בטנה של אמה. קלבסיאלה נותרה לבדה, אחרי שאביה רצח את אמה באכזריות לנגד עיניה, אחרי שסיפרה לו את הגעגוע ליערות הגשם הרחוקים, ואת משאלת ליבה לחזור לשם. וכך הפכה הנערה למשרתת נאמנה ויפת מראה. עד שערב אחד, בנם הקטן הפסיק לשתוק ולהסתכל, והחל לגעת בקלבסיאלה. חודשיים עברו ובטנה גדלה. בנם הקטן קרא לקבלסיאלה לחדרו הכין לה מזוודה עמוסה בכסף וזהב וציווה עליה לברוח. בחצות הלילה יחכה לה נהג שיקח אותה הכי רחוק שאפשר. לא יכולה היא ללדת כאן בן של אציל ומשרתת. הוא יהיה לבדיחה. קלבסיאלה עשתה כדבריו והגיעה בזריחת החמה לעיירה רחוקה כלילה שלם של נסיעה מהירה.
די מהר קלבסיאלה מצאה טעם בחיים, ביום שנולד לה בנה הקטן. כל כך קטן שפחדה להוציאו מפתח הבית, ובטח שלעזוב אותו רגע אחד לבד. וכך היה, חיו להם יחד קלבסיאלה עם בנה הקטן. לא היה חסר לה דבר. כסף, בית נחמד ובנה האהוב, שכבר גדל להיות נער שובב וחצוף. כשרצה תמיד לצאת מהבית לחקור ולבלות בחברת אנשים. ידעה תמיד קלבסיאלה שלא תוכל למנוע ממנו כל חיו לצאת מהבית. תחילה אסרה עליו, אך משגדל וכבר היה גבוה ממנה, ניסתה לשכנע אותו, ולפתות אותו להשאר עימה. בכל פעם שאיבדה קשר עין איתו מחוץ לבית. החלה להרגיש רע, ולאבד את טעם החיים שהיה לה בנוחות עם בנה שהיה קטן. בוקר אחד התעוררה, וכדרך קבע הלכה להביט בבנה הישן, גילתה כי מיטתו ריקה וכי הוא אינו לן בבית. לא יכלה לשאת עוד צער וכאב. קפצה אל מותה מן המרפסת בחדר השינה בקומה השניה.
לא עבר זמן רב עד אשר שב בנה הביתה וגילה את קלבסיאלה אמו מתה בחצר ביתם. משלא ידע מה לעשות, גרר את גופתה פנימה לתוך ביתם. כשהבין כי אכן אמת במותה של אימו, נפשו נסדקה כזכוכית ממשית. ככל שלבו כאב והתקשה להאמין כך פעל במהירות וביעילות, תחילה חפר בור עמוק בחצר האחורית, כשסיים לחפור ישב ובכה ויבב חצי יום. קלבסיאלה אימו העדינה והיפה, איך ישליכה לבור אדמה קר ואמיתי חשב, ארון מסתור חם מקור האדמה יאלץ לבנות לה. איש לה ידע ואיש לא יבחין. עליו לבד לשאת בכל. יצא אל היער בקרבת ביתו. והחל לאסוף חומרי גלם לקבורת אימו. חמישה ימים ישבה גופתה של קלבסיאלה בסלון ביתה, כאילו מעולם לא קפצה אל מותה. הריח שהתחיל להעלות מגופתה מסמן את הרקבון הקרב. דבר שהאיץ את בנה במלאכת הכנת מתקן הקבורה של אימו. וביום השביעי נקברה בבור עמוק בחצר האחורית של ביתה. בנה חרט עליו את שמה, את שמו. את החיים המוות והנצחיות שבלבו לאהבת אימו.
פתאום דולי נזכרה שהיתה אמורה לשבת עכשיו על שפת בריכה עם ספר טוב ובעלה האהוב ליד, אם היתה יכולה לשכוח. חייה היו נראים אחרת. התמונה המוזרה בראשה על שפת הבריכה העלתה חיוך על פניה. ובהבנה חדשה. ששום דבר לא ייקח ממנה את הרגעים שלה לבד בשדה התעופה. שמתחילים להיות מסובכים בנטל הקשיים החברתיים. חצי דולי עדיין משתוקק למריצת גנן, גלגל אחד. שהיא ובעלה יתיישבו בה והגנן יריץ אותם בכל העולם כדי שדולי תבחר מקום ראוי למגורים וחלומות. אם כי חצי דולי אחר שכולל את ירכיה הדשנות, סבור שדי בכל יד האלוהים לחופש שקיבלה מספיק, וכי הרי יום שישי זה ברכה. וכמה מהר הוא מגיע. וכבר שישי, ונסיעה באוטו, בלם יד, צל.
בת'
ארבעים וחמש דקות המתנה בין ליטוף הבצק לתפיחתו, וחוזר חלילה, ארבעים וחמש דקות, ליטוף. ארבעים וחמש דקות, בת' יושבת וחושבת. כל מקבץ של ארבעים וחמש דקות מוקדש באופן מדויק ומדוד עשר דקות למתכון חדש, ושלושים וחמש דקות על חייה כשחקנית הוליוודית מצליחה. היא בדיוק יורדת מהרכב המפואר עם שמלה מדויקת לעבר הקרנת בכורה של סרטה החדש, דרמה אפלה על אישה שבעלה חוזר מהמתים. בת' מלאת התרגשות, במסיבת הקוקטיל שאחרי הקרנת הבכורה, כבר רצו השמועות, שהיא הולכת לקבל מועמדות מובחרת בטקס הפרסים הרשמי של השנה, עייפה אך מרוצה מגיעה אל ביתה בגבעות העיר, משילה את נעלי העקב והאיפור המוגזם, וגולשת לשנת יופי ומחשבות על איך היא נכנסת לדמות של סרטה הנוכחי שעתיד להצטלם בשבוע הבא, מדי פעם מתגנבת מחשבה על אולי להתקשר ולהיפגש עם עתידה לארוחת ערב, כי החל משבוע הבא לא תוכל לפגוש אותו בחצי שנה הקרובה, או שתפעל כרגיל, ותדחה את ההכרות הבלתי נמנעת שתוביל לנישואים מאושרים וילדים חמודים, לפעם הבאה. בבוקר היא נחה ומקבלת עיסוי מפנק של כוכבות, ומתפנקת בקוקטיל צהרים במסעדה יוקרתית. שלושים וחמש דקות תמו. הסיבוב הרביעי להמתנת הבצק, הוא שמח עצוב. כי נגמר להיום. התנור חם במידה הנכונה. וכל המגשים נזרקים לחום הגבוה.
הסיפור "באתי למילים הפשוטות" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012
