מטה הבחירות של דונאלד טראמפ פרסם באחרונה פוסט, שמציג שלושה מילדיו של טראמפ – איוונקה, אריק ודונאלד ג'וניור. הכיתוב מבקש לראות את המאבק על נשיאת ארצות הברית כמאבק שבין האאוטסיידרים לאנשי המנגנון הפנימי, ולא כמאבק בין דמוקרטים לרפובליקאים. הפוסט הזה אינו מתייחס למושג "אאוטסיידר" באופן צפוי: מי שמצולם בו אינם מהגרי עבודה ממקסיקו, לדוגמה, אמהות חד-הוריות או בעלי מוגבלויות. הוא מציג שלושה צעירים לבנים, מפורסמים ונאים, שהונו של כל אחד מהם נאמד בכמה מאות מיליוני דולרים.
מדוע מתהדרים גיבורי הקמפיין במושג "אאוטסיידרים", "לא מקובלים", אלו שאינם חלק מהמעגל הפנימי – בעוד שהם כמובן ממוקמים בלב-לבו של מעגל פנימי פיננסי, אתני, חברתי ותרבותי? מדוע הביטוי "אאוטסיידר" הפך להיות שם תואר נחשק או מעצים?
זו אינה רק שאלה פוליטית, אלא שאלה תרבותית, שנוגעת למעמד הייחודי של ה"לא מקובלים" בתרבות האמריקאית העכשווית. אין ספק, שזו שעתם הגדולה של החנונים, הגיקים והדחויים: בשנים האחרונות, התרבות הפופולרית האמריקאית חוגגת את "הלא-מקובל", ומעמידה את ייצוגיו במרכזה של תעשיית בידור ענפה.
החל מסדרת הסרטים שנעשו על פי ספרי הקומיקס "יומנו של חנון", שזכו להצלחה פנומנלית בארצות הברית ובשלוחותיה התרבותיות, ובהן גם ישראל; דרך תופעת ליידי גאגא, ששואבת את ההון הסמלי והכלכלי שלה מסיפורי הבלהות על שנות התיכון הטראומטיות שלה, ומכתירה את עצמה כמלכת החנונים, הדחויים והבלתי מובנים (או, כפי שהיא מכנה את עצמה, "האימא הגדולה של המפלצות"); להקת הפופ (המעולה) 21 Pilots מציגה זמרים חיוורים ושדופים ששרים על הלוזריות שלהם, ובסדרת הסרטים המצליחה Pitch Perfect הילדות החנוניות כובשות לב הציבור הרחב. הלא-מקובל שואף להיות המקובל החדש; השאלה היא מדוע, ומדוע דווקא כעת.
מי פה המקובל?
בעברית, המונח "לא-מקובל" מתואר על דרך השלילה; ברירת המחדל היא המקובלות, דהיינו היכולת להתייצב בראש הפירמידה החברתית ולהשפיע על חבריה מעמדה של כוח וסמכות. בגיל התיכון, שאלת המקובלות היא הרת גורל: האם אני מקובל, ומה עליי לעשות כדי להיות מקובל.
אלו שאלות אינפנטיליות – במובן זה שהן מתייחסות בעיקר לחברת ילדים ונוער, הלכודים באתר חברתי סגור, כיתת בית ספר לדוגמה, ונענים בלית ברירה למדרג החברתי הכפוי שמתקיים בו. ההבחנה הזו כבר אינה רלבנטית עם הבגרות, ובכל זאת היא מפעילה את הדמיון התרבותי האמריקאי העכשווי, שמתגייס בהתלהבות ובהתרגשות לרומם את העמדה הילדותית הזו.
אולם חצר בית הספר היא הזירה התרבותית המדומיינת שבה נטועה התרבות הפופולרית האמריקאית. כאשר הטלוויזיה האמריקאית – סוכן החיברות הראשון במעלה – מגבילה את האפשרות לזכות בתואר הסימלי "אמריקן איידול" לצעירים בגילאי 16-29, היא מצהירה על האופן שבו מוגבל הסיפור המייצג של התרבות האמריקאית לסיפורם של נערים ונערות. הדינמיקה שאופפת אותם – מאבק על לגיטימציה בחצר בית הספר, הסתבכות ראשונית עם חוק, מין ומרות – ממקמים את סיפורי ההתבגרות כ"סיפור-העל" של התרבות האמריקאית העכשווית ושל גיבורי העל שלה.
להיות מקובל זה להצליח
הדילמות של בני נוער, פעוטות והרות-גורל בו זמנית, מתפקדות כייצוג דרמטי וקולקטיבי של החיים האמריקאים; ואלו נשקפים באמצעותן כנאיביים ואימפולסיביים, כנטולי ניסיון, אחריות או סבלנות. הם מסמנים הסבת מבט מדילמות מתישות "של מבוגרים", כמו אי-שוויון כלכלי ואתני, מדיניות הגירה או מוסר צבאי. הם מחיים בעבור נמעניהם, צעירים ומבוגרים כאחד, את התקוות האמריקאיות הנאיביות להגשמה עתידית של החלום של "להצליח בגדול", "להגשים את עצמי", כלומר: להיות מקובלים, נערצים ומוערכים.
דוגמה משמעותית היא סדרת הטלוויזיה המצליחה "גלי", שסימנה את הגל הזה. היא הציגה את הלא-מקובלים של השכבה, שמוצאים מפלט בשירה ובריקוד על רקע ההשפלות שהם סופגים במסדרונות ובכיתות. הסדרה מציגה קטלוג סטראוטיפי של אחרות מינית, אתנית וגופנית: הנערה השחורה השמנה, האסיאתית הגותית הבלתי מובנת, הטרנסקסואל המוחצן והלסבית האגרסיבית, הנכה הממושקף על כסא הגלגלים.
הם שרו את דרכם אל לב האומה האמריקאית במשך עונות רבות. התכנית לא רק השפיעה על אופיו של המדיום הטלוויזיוני לכל המשפחה, ולא רק העלתה באופן מסחרר את קרנן של מקהלות בתי ספר. היא הותירה חותם מרשים על תעשיית הפופ: אלבומי הסדרה, שמציגים גרסאות כיסוי ללהיטים חדשים וישנים, נמכרו ביותר מ- 9 מיליוני עותקים ברחבי העולם, ומספר הסינגלים של זמרי "גלי" במצעד המכירות האמריקאי "בילבורד שברו את השיא הנושן של אלביס פרסלי.
גלי: עולם שכולו מיוחדים
המסרים של "גלי" מעצימים. הם חוזרים שוב ושוב על הציווי הקפיטליסטי של "האמן בעצמך", "תוכל להגשים את חלומותיך, רק אם תרצה בכך", "אמץ את האני האמיתי שלך", "אהוב את עצמך". מעל לכל, עומדת העמדה על פיה כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אינדיווידואליות קיצונית בצד תשוקה להצלחה, הן אמות המידה של האתוס הקפיטליסטי, וב"גלי" הוצגו במלוא תפלותם העלילתית והמוסיקלית: בעולם שבו כל אחד הוא מיוחד במינו, אף אחד אינו מיוחד במינו; בביצועי השירים המשותפים, הסדרה חוגגת את ה"מיוחדים" כעדר ממוכן, שצורך את אותו חלום בצייתנות אחידה וקפדנית.
הסיסמה המטופשת של משרד החינוך בישראל "האחר הוא אני", מציגה את ההיגיון הקפיטליסטי הזה במלוא עיוותו: אם כולנו "אחרים", אין אחרות. אם ילדיו של טראמפ הם האאוטסיידרים, המושג החברתי וגם המוסרי הזה הופך לנטול תוכן.
השקר של "גלי", כמו גם של ליידי גאגא או ילדיו של דונאלד טראמפ, נטוע בעמדה הכפולה – שמאפיינת גם את מעמדה של התרבות האמריקאית כיום בעולם. התוצרים התרבותיים הללו מצהירים על עצמם כבלתי מובנים, על אף שהם מעוררים הזדהות בקנה מידה עצום; הם דחויים, אך נצרכים ונערצים על ידי מיליונים; הם "מפלצות" שנראות כמו דוגמנים יפהפיים.
הכפילות הפרדוקסלית הזו עונה על צורך תרבותי רחב, משום שהתרבות האמריקאית עצמה היא הילד הלא-מובן, ואפילו הלא-מקובל, בשכבה של תרבויות העולם הראשון: הילד הנודניק, המטופש וההמוני, הקולני, המעורער והשתלטן, קרבן האופנה שמתאמץ יתר על המידה. אלו הם בדיוק הסטריאוטיפים של הקולנוע ההוליוודי, של התייר האמריקאי, של בריטני ספירס ושל מקדונלד'ס.
התעללות גלובלית
במהלך שני העשורים האחרונים, התרבות האמריקאית ספגה התעללות בחצר בית הספר הגלובלי, לא הובנה כהלכה; המדיניות הצבאית שלה ציירה אותה כבריונית, והמשבר הכלכלי כמרושעת וכאומללה. אפילו אובמה – שהיה לרגע קצר הילד הכי מקובל בכל העולם – לא הציל את המצב. ארצות הברית כבר אינה מקובלת, והיא נדרשת להסביר לעולם – ולעצמה – את מעמדה החדש, ובו זמנית גם להכחיש את המחירים שהוא גובה.
זו הסיבה לעיסוק העכשווי השופע ב"לא מקובלים" בתרבות הפופולרית, שהיה זר לחלוטין לתעשיית הבידור האמריקאית במשך כל שנות קיומה. גם כאשר ארצות הברית אינה מקובלת, היא עדיין מלכת הכיתה: היא עדיין מובילת הדעה, קובעת הטרנדים והילדה הכי נוצצת ומשפיעה במסיבה. ליידי גאגא וילדיו של דונאלד טראמפ (ואני משוכנע שאיש מהם לא היה מאשר את האזכור המשותף הזה), הם הלא-מקובלים הכי מקובלים בקרנבל של התרבות הפופולרית העכשווית, וכך הם מוצגים כיום כאיקונות אמריקאיות: יפים, מוצלחים ומשפיעים – אך גם דחויים ובלתי מובנים.
