"שיגעון המוזיקה" בבימויו של גלעד קמחי, מבוסס על הסרט "Saturday Night Fever" משנות ה-70. הסרט, בכיכובו של ג'ון טרבולטה, משלב שירי דיסקו ושירים של להקת הבי ג'יז ונחשב להצלחה מסחרית ענקית. פסקול הסרט, שהפך לאחד האלבומים הנמכרים בכל הזמנים, תורגם לעברית במיוחד בשביל ההפקה הישראלית. בהצגה משתתפים כ-40 שחקנים ונגנים מוכרים, בניהם: גל פופולר, דנה פרידר, אלי דנקר, אסף הרץ והזמרת קרולינה בהופעת בכורה על בימת התיאטרון.
במובן מסוים העיבוד החדש של הקאמרי בהחלט משקף את רוח התקופה (שנות ה-70). אבל, הבעיה המרכזית היא שחלק מהטקסטים פשוט לא עומדים במבחן הזמן: יחס מזלזל ולא שוויוני כלפי נשים ואפילו הטרדות, חלק באופן גלוי וחלק באופן סמוי. בתחילת ההצגה נדמה שרוב הצופים מנסים להתעלם (קצת כמו בחיים), או אולי משתדלים לא לייחס לזה חשיבות – בסך הכל מדובר במחזמר, והרעיון הוא ליהנות מהסיפור ומהריקודים. אבל ככל שההצגה ממשיכה ככה גם ממשיכות האמירות הפוגעניות, וכבר די קשה להתעלם מהן. זה כבר הופך את הצפייה לצורמת, מקוממת אפילו.
הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג: בתחילת ההצגה חבורה של נשים רוצה להיכנס למועדון, אבל גיבור המחזה וחבריו עומדים בכניסה. הגברים נוגעים בנשים, זורקים להן הערות משפילות ובסוף נותנים להן להיכנס. קצת מטריד (או הרבה, תלוי את מי שואלים) אבל הסיטואציה מוכרת, אז ניחא. בסצנה אחרת, טוני (גיבור ההצגה, בגילומו של גל פופולר) צועק לאנט (שני שאולי) ידידתו הטובה שמאוהבת בו נואשות: "את ילדה טובה או מזדיינת?" והיא עונה לו בתגובה שהיא "לא יודעת". מה מטריד בזה? גם השאלה שלו וגם התשובה שלה. השאלה של מי שאמור להיות גיבור ההצגה, נותנת לגיטימציה לשני מצבי הקצה האלו, כאילו אין אופציה אחרת. אנט מקבלת את התשובה שלו, ומנסה להבין מה היא צריכה להיות כדי להיות איתו. היא בוחרת באופציה השנייה. זה לא נגמר טוב בשבילה כי השיא נמצא בסצנת אונס, שמוצגת בצורה אגבית ומראה שהבעיה בהצגה נעוצה במחזה עצמו. "הקאמרי" הסירו את הסצנה כי "היא אינה לב ההצגה", וגם בעקבות תלונות הקהל. והם צודקים. אבל, עם הסצנה הזאת או בלעדיה ההצגה לא מראה ייצוג נשי הולם, ויותר מזה היא מנציחה מצב קיים (לפחות עד להתעוררות המודעות של קמפיין metoo#). עצוב לצפות בזה ולדעת שמדובר בהצגה מרכזית של הקאמרי בשנת 2019.
לא עומדת במבחן הזמן. "שיגעון המוזיקה". צילום: כפיר בולוטין
דוגמא אחרת, מרגיזה לא פחות, היא בסצינה בה טוני וסטפני זוכים במקום הראשון בתחרות הריקודים, ובפרס הכספי הנלווה אליו, טוני אינו מרוצה. לדעתו, הזוג בהם התחרו היה יותר טוב, ולהם הגיע לזכות. טוני בלי להתלבט קורא לזוג ונותן להם את הפרס. מדובר בסכום כסף גבוה, אותו גם סטפני הייתה צריכה. היא אומרת לו שהוא היה צריך לשאול אותה לפני שהוא ויתר על הפרס ועל הכסף, הרי בכל זאת חמישים אחוז שייכים לה. אבל הוא בשלו. גם ככה כל ההצגה סובבת סביבו.
המתנגדים יגידו שזאת הצגה תקופתית, שבסך הכל משקפת את רוח התקופה של שנות ה-70 ואת היחס לנשים שהיה נהוג אז ולא היום. אך האם הלך הרוח של ההצגה מציג את המצב בצורה ביקורתית? התשובה היא לא. האם ההצגה עומדת ב"מבחן בקדל"? (שבודק האם קיימת אפליית נשים בסרטים עלילתיים) התשובה היא גם לא. מהסיבה הפשוטה שלכל אורך ההצגה, אין סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן על נושא אחר שהוא לא גבר. ויש אינספור דוגמאות ואמירות לכל אורך ההצגה, שגורמות לי לשאול מה לעזאזל אני רואה?
נקודת האור היחידה הייתה כשיצאנו להפסקה, כששאלתי את בת דודתי בת ה-14 מה דעתה על ההצגה, והיא ענתה שמעצבן אותה היחס לנשים. באותו רגע הסתכלתי עליה והתמלאתי תקווה: אפשר להתנחם שלדור הצעיר (או לפחות לחלקו) יש הבנה שהייצוג הזה לקוי. אולי כשהיא תגדל יהיו הצגות אחרות ואולי השינוי לא ייעצר רק בתאטרון אלא יגיע גם לסרטים, לטלוויזיה ולפרסומת. אנחנו בדרך לשם, אבל עדיין לא הגענו ליעד.
