"מִזְמור לְדָוִד. ה' רעִי לא אֶחְסָר
בִּנְאות דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחות יְנַהֲלֵנִי
נַפְשִׁי יְשׁובֵב. יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמו
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי. שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי
תַּעֲרךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, נֶגֶד צרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן ראשִׁי כּוסִי רְוָיָה
אַךְ טוב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי. וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְארֶךְ יָמִים
עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו".
כל פעם שדינה מקשיבה ליעקב מברך על הקידוש היא נוגעת לעצמה בבטן. לקח לה קצת זמן להתאהב בו. אבל היא תמיד חשבה על אמא שלה אומרת לה "יא בינתי, אל חייבה שעדהה פלשמה, ולמזיאנה סעדה פלמה". פירוש הדבר במרוקאית שהמכוערת מזלה נוסק לשמיים, והיפה מזלה שוקע במים. דינה היתה יפה, כל כך יפה שהיא אף פעם לא הרגישה צורך להיות משהו אחר. אפילו לא כשהרב של המדרשה היה מלטף לה את הישבן בשעה שהיתה מתפללת תפילת שחרית. היא לא רצתה להיות יפה בלי מזל בחיים. אז כשיעקוב רצה להתחתן אתה אחרי שתי פגישות באגם ירוחם היא ידעה שה' שמע את תפילותיה, ושאמא תהיה גאה בה.
יעקב תמיד אמר שהוא התאהב בה לפני שאפילו פצתה את פיה. "ככה, כמו שאת אני אוהב אותך, בשקט". היא בישלה לו את האוכל של אמא שלו בדיוק כמו שהוא רצה. כל יום שישי בבוקר היא עטתה על עצמה את הכפתן הזהוב של אמה, ואפתה לו חלה. בלילה, הוא היה מלטף לה את השיער ברוך ומביט בה במבט אוהב, כזה שהזכיר לה כמה ברת מזל היא. יעקב עשה אותה מאושרת, וככה היא התאהבה בו.
כל פעם שיעקב בעל את דינה הוא היה עוצם עניים חזק, כאילו מסתתר מה'. כי דינה, אהובתו היפה, היתה זרע לבטלה. הרופאים אמרו שיש לה סיכוי של חמישה עשר אחוז להיקלט להריון. הם ניסו כל כך הרבה פעמים עד שדינה כבר היתה בוכה. היא תמיד בכתה בדמעות שקטות, היא לא רצתה להעליב את יעקב. עם הזמן היא הבינה שהחשיבות של מצוות פרו ורבו לא משמעותית ליעקב כמו שחשוב לו להיות בתוכה. אז היא דמעה בשקט, כי אחרי משגל יעקב תמיד חייך. והיא רק הרגישה יותר נאהבת. ומה צריך יותר, אם את ככה יפה?
במוצאי שבת יעקב הודיע לדינה שלמחרת לא תכין ארוחת צהריים, כי הוא נוסע לבקר את אביו. אביו היה צדיק גדול, שתמיד הסתכל על דינה במבט אוהב. לדאבונו, הגיע לגיל 84 ויעקב הרגיש צורך לבקרו לפחות אחת לשבועיים. באותו לילה, דינה לא הצליחה להירדם. היא ליטפה לעצמה את הבטן כמו שאהבה בתנועות מעגליות, כדי לחמם את האזור הזה שלפעמים נטע בה תקווה, ולפעמים הזכיר לה את הרב של המדרשה.
היא קמה והתיישבה על המיטה. כשהיתה קטנה היא תמיד חלמה שיהיה לה בעל אוהב, שני בנים, שתי בנות, ותובנות. היא חלמה להיניק, להרגיש את הגוף שלה מתקיים בשביל התינוק שלה. כל מה שהיא רצתה היה את הרגע שמכרו לה מאז שזכרה את עצמה, הרגע שהילד שלך מסתכל לך בעיניים שנייה אחרי שנולד. היא לא ידעה אז שכשהיא תגדל, שהיא זו שתהרוג את החלום הזה.
היא באמת רצתה לשמור את התינוק, לא היה אכפת לה לגדל אותו לבד. אבל כשאמה התעקשה להכיר לה את הבן של רב המדרשה, היא לא יכלה לסרב. היא מעולם לא סירבה לאמה. אולי מפחד לחזור לגיל 5, כשהיתה מוטחת אל הקיר בסלון הצפוף בביתם בשיכון. באותם ימים היא רק לא רצתה להיות אמא של שבת בגן. כשגדלה, הבינה שהיא חייבת. וכשהכירה את יעקב, החלה לחבב את רב המדרשה. כי הוא גם נתן לה פעם אחת הזדמנות להגשים את חלומה, ובזכותו יש את יעקב בעולם.
כשהתעוררה, המיטה של יעקב כבר היתה ריקה. ומיטתה שלה היתה מלאה בדם. היא לא נבהלה, היא ידעה שזה סימן טוב. סימן שהיה לה אחד קטן בבטן. ואם היה לה אחד, ועוד אחד, גם השלישי בוודאי יגיע. ה' רואה אותה, הוא תמיד רואה אותה, ורואה מה היא צריכה ועל מה היא חולמת כבר שנים. שני בנים, שתי בנות, ותובנות. היא החליטה לצלצל ליעקב ולבשר לו את הבשורה הטובה, אבל הוא לא ענה. בוודאי יושב עם אביו שיחיה, טובל את השבקייה בכוס נענע עם שיבה שלו כמו ילד מתוק.
דינה נכנסה להתרחץ בדיוק כשהטלפון צלצל. היא לא הספיקה לענות וחשבה מה היה קורה לו היתה רצה עירומה לטלפון במטבח. מה היה קורה לו יעקב היה נכנס? פעם אחת, היא ממש נהנתה כשיעקב היה בתוכה. אולי זה ככה בכלל צריך להיות. בשביל מה היא צריכה לרוץ בעירום, בשביל להתגרות בגורל? אבל אולי כשיעקב כועס הוא דומה לאביו, הרי היום שאביו כעס היה היום שהברכה חדרה לה אל הבטן. אז היא יצאה מהמקלחת בלי לנגב את גופה, ועמדה בעירום באמצע הסלון.
השמש כבר החלה לשקוע, ודינה החלה להתייאש. יעקב כבר היה צריך להגיע ולכעוס עליה. היא לא דאגה אף לא לרגע. משום מה, לדינה מעולם לא חלפו מחשבות רעות בראש. רק פעם אחת כשטבלה במקווה, דמיינה את העולם מתקיים בלעדיה, אבל אפילו זה לא היה כל כך רע. כל יום שישי אפתה חלה, כל ערב שישי האזינה לקידוש וליטפה לעצמה את הבטן. כל השבוע דיברה עם אלוהים בעיניים עצומות. כל בוקר התפללה תפילת שחרית וחייכה, מזלה נסק לשמיים.
"יתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא,
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר, וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא
וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל
וְאִמְרוּ אָמֵן."
היא שמעה את קולו של רב המדרשה מהדהד, בשעה שהתרחקה מבית העלמין. ביד אחת היא ליטפה את בטנה בתנועות מעגליות וביד השנייה, הסירה את כיסוי ראשה. שיערה הכהה הבריק תחת השמש היוקדת של חודש אוגוסט. עיניה נצצו מדמעות. שפתיה דיממו מנשיכותיה התכופות אותן, כשהיתה קרובה ליעקב בפעם האחרונה ורצתה לחוש את הכאב. כל חייה ביקשה משפחה, כל חייה נגנזו ממנה הדברים שאהבה. היא תמיד אהבה, את הטוב ואת הרע. היא עצמה את עיניה והחלה לדבר עם אלוהים. כשפקחה אותן, הביטה בתמרה מתבוננת בה בעיניים משתאות. "מאמו, אבא יודע שכמו שאת יפה ככה את משוגעת?"
הסיפור הגיע לשלב הגמר בתחרות "פרס ספיר ליצירה צעירה" של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הזוכה יוכרז באירוע חגיגי ב-8.11.
פרטים על אירוע הכרזת הזוכים אפשר למצוא כאן
מידע נוסף על התחרות ניתן למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר.
כתובת ליצירת קשר: pras@sapir.ac.il
משרדי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה: ccp@sapir.ac.il או 077-9802423
