לא מזמן פרסמה הסופרת מיכל זמיר טור במדור הדעות של "הארץ" שבו קבלה על כך: "שפעם לפני הרבה שנים היה אפשר להזדיין בעיר הזאת… למשוררים היה מעמד". היום, לעומת זאת, מקוננת הסופרת, הפוליטיקלי קורקט והתפתחות הפמיניזם גרמו לכך שאשה שסתם בא לה ליהנות – מיד ננזפת שכדאי לה להיזהר, פן תהפוך לאובייקט. התקופה אליה עורגת זמיר, היא שנות השבעים והשמונים שלפני הקמת "משטרת המגדר". המקום – סצנת התרבות התל-אביבית הליברלית.
על השאלות האם באמת התקיים חופש והאם באמת למשוררים היה מעמד כה בולט באותה תקופה, קשה להשיב, הדעות חלוקות, תלוי את מי שואלים ומתי. אבל על דבר אחד אין ויכוח, מהרגע הראשון שהופיעה על בימת השירה העברית בשנות השישים ועד מותה ממחלת הסרטן ב-1985 בגיל 41, הייתה יונה וולך מהדמויות המסקרנות ביותר בביצת התרבות המקומית.
ביוגרפיה אובססיבית
בניגוד למשוררים ומשוררות בולטים אחרים, דוגמת דוד אבידן או דליה רביקוביץ, שהעיסוק התקשורתי והתרבותי בהם דעך עם השנים, דמותה של וולך לא התעמעמה אלא נותרה במרכז תשומת הלב של יוצרים רבים, עד היום.
ב-1993, פרסם העיתונאי והסופר יגאל סרנה ביוגרפיה מקיפה שביקשה להתחקות אחר מסלול חייה מהולדתה בכפר אונו של שנות הארבעים ועד מותה. הספר יצא לאור במהדורה חדשה ב-2009 וגרם למה שאין דרך אחרת לתאר מאשר בולמוס יונה וולך. הבא בתור היה "7 הסלילים של יונה וולך" סרטו הדוקומנטרי של יאיר קדר מ-2012, המבוסס על שיחות שהוקלטו בין המתרגמת והעורכת הלית ישורון לבין וולך. לאחר מכן, בשנה שעברה, חגי לוי הקדיש לוולך פרק בסדרה המדוברת "המקוללים". העיסוק בוולך הגיע לשיאו בימים אלו, עם יציאתו לאקרנים של "יונה", סרט עלילתי של ניר ברגמן, המתבסס על הביוגרפיה שכתב סרנה.
דימוי שיווקי
המשותף לכל היצירות הללו מלבד העובדה שנוצרו על ידי גברים, הוא שהזרקור מופנה פחות ליצירתה ויותר לדמותה המוחצנת של וולך. היא מוצגת בהן כיצור מיני ופרוע, כמעין לילית מודרנית ולא מבויתת. וולך, ככל הנראה באמת הייתה חד פעמית, אשה כריזמטית שסבלה רוב חייה ממחלות נפש שהביאו אותה לשורת אשפוזים (שאת חלקם תיארה בשירים שנכתבו בהשראת טיפולים שעברה בסמי הזיה). אולם, במקביל, הייתה אמנית מחוננת ואינטלקטואלית, שקראה המון ספרים והתעניינה בקשת רחבה של תחומי דעת. מי שיטרח לבצע קריאת עומק בשיריה, יוכל למצוא שם מניפה רחבה של נושאים: החל מכתיבה אישית – משפחתית על אמה ואביה המת, דרך שירי אהבה נוגעים ועד אבחנות פילוסופיות חדות כתער. כל אלו כמעט נעדרים מדמותה המשווקת.
שניים מהיוצרים שהוזכרו כאן, הסופר יגאל סרנה והבמאי ניר ברגמן הודו בראיונות עיתונאים, שלא התעניינו בשירה בכלל ובשיריה של יונה וולך בפרט, עד שהחלו לעסוק בנושא. לי לפחות, לא זכורים הרבה מקרים שבהם יוצר מגיע לעיסוק במקור יצירתו, במקרה זה ביוגרפיה על יוצר אחר, לא מתוך ידע מוקדם והבנה בתחום אלא מתוך רדיפה אחר דמוי חיצוני. אבחנה ייחודית זו, מובילה למחשבה מקיפה יותר.
המדונה מכפר אונו
איך קרה שמדינה שבזה לשירה ולמשוררים, שכבר שנים ארוכות לא ניתן להצביע בה על דמות בולטת ומשפיעה בתחום (קבוצת "ערס פואטיקה" אולי תשנה את העניין), מעלה לסדר היום, פעם אחר פעם, דמות של משוררת שמתה לפני כשלושים שנה?
אין ספק שוולך הייתה משוררת חשובה ופורצת דרך ואי אפשר להתעלם מהביוגרפיה של האמן כשבאים לדון ביצירתו. אך בכך לא טמון מענה לשאלה מה הגורם לעיסוק האובססיבי בדמותה? מה הפך אותה לאיקון הספרותי של התרבות הישראלית? אפילו כשיצא בשנה שעברה לקסיקון אקדמי – מדעי מקיף שביקש לכנס בתוכו את החשובים והמשפיעים שבאנשי הספר בישראל, נבחר דיוקנה להתנוסס על שער הספר, לא עמוס עוז ולא נתן אלתרמן זכו לכבוד.
המיתוס שנוצר סביב דמותה של יונה וולך בשנים האחרונות, מקבע אותה בזיכרון הקולקטיבי כאישה מרתקת, מגרה ומוטרפת מהצד האחד וחידתית וחד ממדית מהצד האחר. "המדונה מכפר אונו" כפי שתיאר אותה סרנה בספרו, משוועת לייצוג עגול ומעמיק בהרבה, כזה שימקם אותה בהקשר ספרותי ותרבותי רחב וממצה, ייצוג שיגאל אותה מדמות "החתולה המיוחמת" שדבק בה. יונה וולך, היא הרבה יותר משוררת מצוינת, והרבה פחות הגרסה הספרותית של חן טל. מה השלב הבא? יונה וולך תעלה מהמתים כפרזנטורית של דורקס? טוב, אז לפחות יוכלו לחזור לעשות סקס חופשי בתל אביב.
