הסדרה החדשה "האחיות המוצלחות שלי", שעלתה בחודש מרץ האחרון בערוץ YesComedy הצליחה לבלבל לא מעט צופים, כולל אותי. מצד אחד, מדובר בסדרה קומית- סאטירית שאמורה לחבר את הקהל אל חייהן של שלוש אחיות ישראליות, בחיי שגרה המוכרים לנו מקרוב. מצד שני, הביצוע והסיטואציות היותר-מדי-מוכרות אותן בחרו להציג יוצרות הסדרה נועה ארנברג וגלית חוגי, עברו מן הקצנה והפרזה על מנת לייצר ככל הנראה אפקט קומי חזק יותר. ובכן, השילוב של הגורמים הללו יצר סדרה מבולבלת, ספק- פמיניסטית ספק- מצחיקה, שהצליחה להזיז בי משהו חיובי רק בסצנות בודדות.
הסדרה מתחילה כשההורים של אורית (דנה אברהם סמו), נטלי (נלי תגר) ומור (טס השילוני) עוזבים את הארץ. הם מכרו את הבית, קנו יאכטה מפוארת ועכשיו הם עוזבים לטייל בעולם. האחיות מנופפות להם על המזח, ונשארות לבד. זה לא כל כך מפריע לאורית, האחות הגדולה- היא מורה בתיכון ונמצאת בזוגיות לסבית לא מובנת לאחר שהייתה בזוגיות ארוכה עם יוסי. היא נאבקת ברצון שלה להיות מורה טובה לתלמידיה אך נתקלת בכל פעם מחדש בחומת האדישות וחוסר האכפתיות מצד עמיתיה, שבראשן עומדת גילת, מנהלת בית הספר.
גם למור, האחות הקטנה, לא כל כך אכפת מהעזיבה של הוריה- היא חיילת בבסיס של מרכז תובלה תחת פיקודו של רוני, רב-סרן גזען וחסר טקט שהתנהגותו מזכירה יותר נער בבית ספר מאשר מפקד בצבא ההגנה לישראל. היחידה שנראית פגועה מהנטישה הפתאומית של ההורים היא נטלי, האחות האמצעית בת ה-28 שכל חייה התנהלו תמיד בעזרת אנשים אחרים. כוכבת ילדים לשעבר, היא מובטלת, אין לה שאיפות או מטרות, היא לא נחמדה במיוחד ולא מצליחה למצוא את עצמה. היא עוברת לדירה עם השותף החביב מידד, שחולם להיות שר החינוך וכל מה שמעניין אותו זה הקן שלו בנוער העובד והלומד.
הבעיה העיקרית של הסדרה כולה היא שפשוט לא קורה בה שום דבר. אנו עוברים מפרק אל פרק, מסצנה אל סצנה, אך לא באמת קורה משהו. הדמויות לא עוברות תהליך מסוים, אין תפניות בעלילה, ולמען האמת, אין לסדרה באמת עלילה אחת המאחדת אותה. גם אם נחלק אותה לשלושה קווים נפרדים של כל אחת מן האחיות, עדיין לא נקבל קווי עלילה שמובילים את הצופה אל נקודת יעד מסוימת. אין נקודות שיא ואין שום ריגוש המלווה את הצפייה.
המעברים בין הסצנות אמנם חלקים ומורגש כי הושקעה בכך מחשבה ועבודה רבה, וזאת בזכות עריכה מצוינת של דנה ירדני ליכטר וניר נחום, אך עדיין אין זה מספיק בשביל לתחזק עלילה ודמויות הלוקות בחסר. אפילו בימויו היוצא מן הכלל של גורי אלפי אהרון, שמביים סדרה טלוויזיונית בשלמותה בפעם הראשונה ומצליח לעשות עבודה נפלאה, לא מצליח לגאול את הסדרה מן השעמום האופף אותה.
ההשוואה ל"בנות", הסדרה האמריקאית המצליחה שנכנסה השנה לעונה החמישית שלה היא בלתי נמנעת. האסוציאציה לסדרה עלתה כמעט מיד. והסיבות להשוואה הן לאו דווקא נקודות הדמיון בין שתי הסדרות, כי לא באמת יש כאלה, אלא השאלה המתבקשת- למה יותר קל להתחבר לסדרה אמריקאית שעוסקת בחבורת נשים צעירות מניו-יורק הגדולה והרחוקה, אבל כל כך קשה להתמודד עם הומור של סדרת בנות ישראלית עכשווית?
אני צוחקת ובוכה יחד עם האנה הורבאת' (דמות ראשית מ"בנות" בגילומה של לינה דנהאם), אבל מתרגזת מחוסר האחריות ורמת הניתוק מהמציאות של נטלי. הדמות המפונקת שלה מעבירה בי רעד עצבני- בחיים האמתיים מישהי כבר הייתה מחזירה אותה חזרה לתלם ומנחיתה אותה לקרקע. לא לדעת את מספר חשבון הבנק שלך בגיל 28 ולא לרצות לקנות נייר טואלט בסופר כי זה "כמו לעשות קקי באמצע הסופר" זה פשוט תלוש מהמציאות.
"האחיות המוצלחות שלי" ניסתה להראות את חיי הנשים השונות בנקודות זמן שונות בחייהן, ולקראת שלושת הפרקים האחרונים של העונה העלילה בהחלט מקבלת תפנית מעט דרמטית ויותר רצינית. אך מה שחסר לסדרה הזו היא כיוון ברור והחלטות נראטיביות, וכל עוד לא יימצאו כאלה הסדרה תמשיך להתחבט מצד אל צד כמו נטלי- אבודה ומבולבלת.
