האם יש לקשור קשר בין היצירה לביוגרפיה של היוצר? בעידן הפוסט-מודרני קשר כזה נחשב ללא מחוייב המציאות. חוקר הספרות רולן בארת במאמרו המפורסם "מות המחבר" קורא להתייחס אך ורק לטקסט. לפי דעתו, על היצירה להיות עצמאית מאישיותו, דעותיו הפוליטיות או מעשיו של האמן.
אולם זהו חזון אוטופי, בפועל מאוד קשה להשתחרר מהידע הקודם שלנו על המחבר ולא להשליך אותו על היצירה. לא במקרה אמן מותיר עקבות בדמות שמו על עטיפת הספר, או חתימתו על גבי ציור. מבט חטוף על עקבות אלה מיד מעלה בראש מיני אסוציאציות. לכן, כשדרך-חיים של האמן מנוגדת לחלוטין למשמעויות הטמונות ביצירותיו, התוכן הופך לזיוף מאלף עד תו. אם דעותיו הפוליטיות מנוגדות בתכלית לשלנו, הוא יוצר בנו אנטגוניזם, או למשל במקרה שהאמן עשה דבר-מה נורא – קשה להיפתר מהסלידה כלפיו.
שורה של דמויות בולטות בתרבות הגרמנית תמכו בנאצים, הצדיקו את מדיניותו של היטלר, האמינו בעליונות הגזע הארי, ומחאו כפיים לרעיונות ומעשים זוועתיים נוספים. האם אפשר לשפוט את מה שהשאירו אחריהם ללא משוא פנים? מלחין גרמני לאומן ואנטישמי, ריכרד וגנר, לא זכה ליטול חלק או לתמוך במפלגה הנאצית מהסיבה הפשוטה כי מת טרם היווסדה. עם זאת, כן זכה לכבוד המפוקפק להיות המלחין האהוב על היטלר. אף כי וגנר לא היה מעורב בהשמדת העם היהודי, בישראל מאוד לא מומלץ לבצע את האופרות שלו בפומבי. האם יש דרך אחרת להתייחס לאופרות שדבקה בהן הרוח של היטלר?
סטלין ענק, וכל האחרים פגומים
גם משטרים אפלים אחרים נהנו מתמיכה מצד אנשי הרוח. ההומניסטים ברנרד שו, ליון פויכטוונגר ורומן רולן שרו שירי-הלל לסטלין לאחר ביקורם בברית המועצות. הם היו בטוחים שסטלין בנה מדינה למופת, מדינה צודקת ומתקדמת, המקנה זכויות שוות לכלל העם. שו אף הרחיק לכת ואמר עם חזרתו למערב שסטלין ענק, וביחס אליו פוליטיקאים מערביים הם פגומים. מובן מאליו כי שו, פויכטוונגר, ורולן נפלו קורבנות למראה הראוותני והמאוד שקרי שהוצג להם. עם זאת, מילים שאמרו רודפות אותך כל אימת שאתה נחשף להם.
לעיתים התנהגות האמן באה בסתירה קיצונית עם המסרים ביצירותיו. בספר "1984" ג'ורג' אורוול מתאר עולם מפחיד שאכזריות המנהיגים וחוסר הישע המוחלט של העם השוררים בו גורמים ללב הקורא להיקרע. בעקבות פרסום הספר זכה אורוול למעמד של לוחם עיקש למען זכויות האדם וכנגד מתירנות המדינה. ובכל זאת בזמן הקריאה קשה להוציא מהראש שאותו אורוול הכין עבור סוכנות הביון הבריטית רשימת חשודים באהדה לקומוניזם, לא לפני שדאג לציידה בהערות גזעניות והומופוביות.
בין רצח, פדופיליה וגאונות
ניחא דעות פוליטית, אבל יש לא מעט אמנים שביצעו מעשים איומים לצד כתיבת יצירות מופת. למשל הצייר האיטלקי קרוואג'ו רצח אדם תוך כדי מריבה שפרצה בעקבות משחק קלפים. בעקבות כך נשאלת השאלה עד כמה אפשר להתענג למראה "מריה מגדלנה הקורעת" אותה צייר בכישרון נדיר בזמן שהדמיון מצייר דם מטפטף מבעד למסגרת?
ככל נראה החטא רובץ גם על לואיס קרול, אבי הסיפור "אליס בארץ הפלאות". על ידי חלק גדול מביוגרפים, קרול נחשד בנטיות פדופילות. ישנו בסיס להניח כי הקשרים השנויים במחלוקת של קרול עם ילדות בגילאי העשרה לא הסתכמו בידידות בלבד. וגם אם בסופו של דבר כל החשדות נגדו מצוצים מהאצבע, התמימות האופפת את המעשייה החביבה הזאת מתפוגגת.
כפי שאפשר לראות, מידע על אמן יכול בקלות להרוס את חווית הצפייה, הקריאה או השמיעה. אולי הפיתרון הוא לאטום אוזניים מפני כל פרט על חיי האמן? מצד אחד מדובר ברעיון טוב, שכן כדי לקבל רושם אובייקטיבי על טיב היצירה יש להסתייג מרגשות האהבה או השנאה כלפי המחבר.
מצד שני, כן חיוני להכיר ציוני-דרך בביוגרפיית האמן כי במקרים רבים בלי זה בלתי אפשרי לגלות את המשמעויות הנסתרות בטקסט. בידי אמן למנוע דיסוננס בו נתקל הצופה, הקורא או המאזין על ידי זהירות במעשיו ובאמירותיו העלולים להטיל צל על כל פירות עמלו. יחד עם זאת, הניסיון לרסן את עצמו מסוכן עבורו לא פחות שכן עלול להרוג בו את היקר מכל – ייחודיותו.
תמונה ראשית: מתוך האופרה "זהב הריין", ריכרד וגנר
