כמעט בלתי אפשרי לקרוא את את הספר החדש של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" במנותק מהאיש עצמו, ובעיקר מחייו. במנותק מהחיים של כולנו. כשגרוסמן איבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, חשו רבים בציבור, ואני בתוכם, כי גם הם איבדו את בנם שלהם. למה בעצם? גרוסמן למעשה יצא כמו גיבור של טרגדיה יוונית כדי לעצור את קריאת הגורל. הוא עשה זאת עם הקריאה להפסקת המלחמה. למעשה, הוא יצא לנסות לעצור את המוות של בנו – בדומה לאורה מ"אישה בוחרת מבשורה" שבורחת מהבשורה על מות בנה. אבל כמו פרומתאוס, הבשורה רדפה אחריו. ותפסה אותו. לכן זה הסיפור של פרומתאוס. לכן זה הסיפור של כולנו. אותו גורל שנגזר, אותו מהלך היסטורי שאנו מנסים לעצור בכוחותינו הדלים. במובן מסוים, הספר עובר ממיתוס לטרגדיה, מסיפורו של פרומתאוס לסיפורו של אורפיאוס, בעקבות הליכתו של האב אל השאול והתהומות.
