כוח. זה כל הסיפור מאחורי הגארי יורפסקי הזה, זה מה שהבנתי דקה לתוך ההרצאה שלו ב"ספיר". ידע הוא מסווה לכוחניות, יורופסקי חזק על חלשים, בעצם הוא נראה כמו נאצי…אני מודה שגורואים מעניינים אותי כתופעה ובדרך כלל הם מאתגרים את סף האנטגוניזם שלי. תוך חמש דקות כבר הייתי עמוסת תובנות לנוכח התופעה ששמה גארי יורופסקי. האולם היה די מלא, התנועה פנימה והחוצה ממנו, זרמה בעצבנות, ויורופסקי כמו זבוב טורדני באוזן של פרה, נכנס עמוק יותר ויותר להשוואות והאשמות.
אוכל מהשירותים
איכשהו, במקום להתעצבן ממנו, על רטוריקת ההאשמה שמופנית אלינו, הקהל, נהייתי שלווה. נזכרתי במשפט המשעשע של ניטשה שראיתי לאחרונה על מגנט: "מספיק קשה לי לזכור את השקפותיי על החיים, אני לא חייב לזכור גם את הנימוקים לכל השקפה!" יורופסקי דווקא זוכר, וזוכר היטב. הטענות שלו מנוסחות ומנומקות, וכולן מלוות בדוגמאות הגיוניות עד זעזוע.
מהמם. חשבתי לעצמי בציניות, על הדוגמה שיורופסקי צרח למיקרופון: "אתם אוכלים ביצים? כן?! תחשבו לעצמכם, מאותו מקום שהתרנגולת משתינה, מחרבנת, מתעברת, משם יוצאת הביצה שאתם אוכלים. זה כמו להכניס את היד לשירותים ולחפש משהו לאכול…".
מה כל כך מהמם? הרטוריקה המשומנת לעילא כדרך חנווני הניואייג' האמריקאים? ההקבלה בין שואת החיות לזו של העם היהודי? ההצעה להסתכל על מה שאנחנו מעדיפים לא לראות? הכל נכון, ואפשר "טו גו טו מיי ווב סייט"… אבל אותי זה בעיקר הצחיק. הרצינות שהוא נלחם על העניין. אני לא מזלזלת בעניין עצמו, חס וחלילה, המאבק לזכויות בעלי החיים מתנהל כבר כמה עשרות שנים, ורשם הישגים מסוימים, אך מנגד גדלה והתבססה תעשיית אוכל משגשגת (מידי) של מוצרים מהחי. אז למה בעצם נדמה שרק עם כניסתו של יורופסקי לתודעת ההמונים, בזכות הרצאתו המדוברת והמסרים שהוא מעביר באופן חד וקיצוני, הטבעונות הפכה מטרנד חולף לתופעה תרבותית רחבת היקף?
שועלי מינק במנוסה
כנראה שבשנתיים האחרונות יש מי שמוכן 'לעלות על המזבח' ולהיות השופר של המחנה. זה מתאים למסקנה שנעמי וולף, פמיניסטית וסופרת, הגיעה אליה בספרה האחרון "תן לי חופש: ספר כיס למהפכנים אמריקאים"(תרגום חופשי). וולך טוענת שמחאה מצליחה רק כשיש עימות. יורופסקי, יש לומר, מתאים כמו כפפה (לא מעור) למחאה. כמי שישב בכלא שבעה חודשים, בגין שחרור אלף וחמש מאות שועלי מינק לחופשי, מחווה בקנדה שגידלה אותם עבור פרוותם וזאת בעיתוי המבעית של האחד עשר לספטמבר. יורופסקי הוא חתרן בלתי נלאה לעימותים.
אז לא לפחד מעימות, זאת הדרך לשינוי סדרי עולם, כך חשבתי לעצמי. לעשות מעשה. לשחרר לחופשי את החיות מהגורל שאנחנו, בני האדם, גזרנו עליהן. אז הלכתי לרפת. לראות מה עושות הפרות. חלקן שכבו, חלקן עמדו ולעסו חציר. הן נראו רגועות יחסית לסיטואציה הבעייתית שהן מצויות בה. עמדתי בשביל והסתכלתי, משמאלי היו פרות שהמליטו לא מזמן, ומימיני היו כלובים של עגלים בני יומם. העגלים לא יכלו לינוק מהפרות שהמליטו אותם, שביל הפריד בינהם. החלב שנועד להזין אותם, נשאב למיכליות החלב הגדולות לצרכי תעשיית החלב, על ידנו בני האדם.
ליד היונקיה עמדה לא רחוק ממני, הרפתנית נירית ומילאה לעגלים מים בשקתות. לפני יותר משנתיים היא ילדה את בנה שעדיין יונק, ותוך כדי הרהור אני אומרת לה: "נגיד היה שולט עלינו מין אחר, שישר אחרי שאנחנו יולדות, היה לוקח לנו את הילדים וחולב אותנו בשביל לשתות לנו את החלב ולאכול ממנו יוגורטים וגבינות. העגל, סליחה הילד היה מקבל את הקולוסטרום (החלב הראשוני) ואז אוכל תחליף כלשהוא. בנתיים אותנו הנשים היו מפרים/מזריעים מהרגע שבו אנו מתחילות להיות פוריות, לידה ראשונה בגיל 14, כל שהיינו יכולות להוליד איזה עשרים ילדים ולייצר אלפי ליטרים של חלב. ואחרי זה, היו קוטעים לנו את החיים כהוקרה על פועלנו".
על מזבח הקיבוץ
"כבר יש מין כזה" נירית ענתה לי בשלוות נפש "גברים. בתרבויות אחרות ובמקומות שונים על הגלובוס, גברים מתייחסים באופן די דומה לנשים שלהם, רק בלי הקטע של היוגורטים". "כן, גם אצלנו" אני אומרת והיא ממשיכה: "חברות חרדיות, בדואיות ואחרות, אבל למה ללכת רחוק? תראי את החינוך המשותף בקיבוץ. האימהות שלנו חזרו אחרי הלידה מבית החולים, הופרדנו מהן, וכל ארבע שעות הן באו להניק אותנו. בעשר בבוקר הייתה להם אפילו שעה שלמה (!) עם התינוקות שנקראה 'שעת אהבה' ובארבע אחה"צ לקחו אותנו לשעתיים הביתה. בקבוצת הגיל שלנו גדלנו כמו הפרות, לא כמו במשפחה, כשהמטרה הייתה לייצר קיבוצניקים צייתנים ופרודוקטיביים".
"ואת?" אני שואלת אותה, "כצמחונית מה את בעצם עושה כאן?" “If you can’t beat them join them” היא עונה חצי בהשלמה. עם המצב הבעייתי היא מתמודדת כבר שלושים שנה "במקביל למאבקים החשובים האלה בתעשיית משק החי, תעשיית החלב ממשיכה להתקיים, וכמות החלב שנצרכת בישראל כל שנה היא מיליארד ליטר. זה סך מכסות החלב שמועצת החלב מקציבה לרפתות ולשוק מוצרי החלב. תעזבי את המחשבון, בארץ זה בערך חצי ליטר חלב לאדם ביום. אולי אני נאיבית או מדחיקה, אבל בעיני אפשר להשפיע ולשנות, רק מבפנים. לעמוד מבחוץ ולבקר זה תפקיד חשוב, אבל מי שנמצא בו לא מתעמת באמת עם מושא הביקורת שלו".
הרפתנית אוהבת פרות
"נשמע כמו שרי אריסון, השינוי מתחיל מבפנים" אני אומרת לה. "כן, רק שאצלי זה בא מהחינוך המרקסיסטי," נירית ממשיכה ומנמקת באקדמית "אמנם למבנים הכלכליים יש הרבה כוח לקבוע מדיניות, אבל לנו יש אפשרות להכתיב את הפעולות". היא מצביעה לעבר כמה פרות שנחות בחצר הקיצונית ברפת. "אלה פרות שהחלטנו להשאיר למות בשיבה טובה, למרות חוסר הכלכליות של העניין".
הטלפון שלי מצלצל וקוטע את השיחה, "אנחנו עוברים בסופר להביא כמה דברים," מדווחת לי בתי. "טוב, רק אל תביאו גבינות ומוצרי חלב" אני עונה באינסטינקט. את התשובה כבר אי אפשר לשמוע, כי בנה בן השנתיים של הרפתנית נירית, משחק בווליום של הרדיו באוטו, מגביר ואז, בעיתוי מושלם, שומעים את מאיר אריאל שר: "לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל, עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל…".
נירית הרפתנית מרימה מקל מהשביל, "בוא" היא קוראת לבנה שרץ אליה ואומר: "לינוק, לינוק" בעודה חורטת בבוץ: "גארי יורופסקי היה כאן".
