סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

בסלון שלנו אנשים מסוג חדש

בגדול, אני לא חובבת טרנדים. אף פעם לא הייתי כזו. לא כשחנויות האופנה התמלאו מכנסיים בגזרות נמוכות, נמוכות מדיי, לא כשכל הבנות החלו ללכת עם חישוקי קרקס תלויים על האוזניים שלהן בטענה שאלו עגילים, ואפילו לא כשפרצו לחיינו בסערה כל הרשתות החברתיות למיניהן והתחננו שנשבה בקסמן. תמיד זה לוקח לי זמן, יותר זמן מאשר לאדם הממוצע. יש משהו במילה טרנד, ובדרך שאנו תופסים אותה, שכבר מראש אומר לי שהדבר זמני. אני טיפוס שנקשר לדברים, מתחייב, ולכן משהו שהוא מראש מוגדר עבורי כזמני, פחות מושך אותי. לאחרונה, במסגרת עבודתי בתחום יחסי הציבור של מוזיקאים, נפלתי לראשונה בחיי שבי בקסמו של טרנד תרבותי ששוכן במחוזותינו בשנים האחרונות: "הופעות סלון". אמני מוזיקה, בעיקר אמני שוליים המבקשים לפרוץ ולהיצרב בתודעה שלנו, מגיעים עם כלי הנגינה שלהם לסלון הבית של מי שחפץ בכך, ופשוט שרים ומנגנים.

הופעות סלון הן ממש לא תופעה חדשה. כבר במאה ה-18 הן היו הדבר בקרב אצולת אירופה. אמנים כמו מוצארט, שוברט ושלל מלחינים אחרים, הוזמנו לאחוזות הפאר של בני מעמד האצולה וניגנו שם את יצירותיהם בשלל אירועים חברתיים. להבדיל, גם בישראל של המאה ה-21 יותר ויותר אמני רוק ופופ ישראלי מחליטים ללכת בקטן. אולי זה הקושי למלא מקומות גדולים של מאות אנשים, ואולי בשל הצורך האמיתי להמשיך ולהופיע עם היצירה שלהם גם בתקופות שהם אינם נחשבים "מסחרים", בכל מקרה אמנים אלה מעדיפים מפגש אינטימי עם הקהל גם אם אין בו ביזנס גדול, על פני חוסר פעילות. וכך, במקביל להופעות רגילות, או במקומן, לא מעט אמנים עוברים מהמועדונים הקטנים (שחלקם אגב, לא גדולים בהרבה מסלון הבית שלך) להופעות אינטימיות יותר, במקומות שלא נועדו לכך מראש. הופעות הסלון מגיעות לרוב בצורת "הופעות כובע" (בסוף ההופעה עובר כובע בין הקהל, וכל אחד שם את הסכום שהוא חושב שמגיע לאמן לקבל ממנו על ההופעה שנתן), לפעמים, המארח מבקש מראש תשלום סמלי מאורחיו בעבור האמן.

מוזיקה בבית

רועי דהן, זמר ויוצר בסגנון הפולק, שהוציא בשנתיים האחרונות שני אלבומים מוצלחים ושיריו מוצאים אט אט את דרכם לתוך פלייליסטים של תחנות רדיו שונות, גם הוא בין האמנים שבימים אלו חורשים את הארץ ומגיעים לכל סלון שמעוניין לארח אותם. ולא, זה לא במקום הופעותיו במועדונים השונים ברחבי הארץ אלא בנוסף. "החלטתי לצאת להופעות סלון בעיקר כדי להגיע קרוב יותר לקהל", מספר דהן "רצית לעבור חוויה שונה, לחוות מחדש את השירים שלי וכדי להפיץ את המוזיקה שלי לכמה שיותר אנשים, להיחשף לעוד קהלים". דהן מוסיף ומחדד כי "יש משהו אחר בפורמט הזה. אינטימיות אחרת, אווירה אחרת. זה בית של מישהו, אנשים חיים שם, אין בזה שום דבר מאיים כמו במקומות גדולים כמו ה'בארבי' או ה'זאפה'". כשאני מתעקשת להבין האם דהן יצא לסיבוב הופעות הסלון כדי להרוויח עוד כסף, הוא משיב: "ההחלטה שלי נבעה מאפס שיקולים כלכליים. יש בי רק רצון להופיע כמה שיותר ולהפיץ את המוזיקה שלי לכמה שיותר אנשים". אבל, להערכתי, רוב האמנים מקווים שהמאמץ להגיע לכמה שיותר אנשים, ולחשוף כמה שיותר מעצמם ומהמוזיקה שלהם, ישתלם להם בשלב כלשהוא בדרך הייסורים שהם עוברים כאמני שוליים. משאלת ליבם היא שלפחות אחד מתוך יושבי הסלון ירכוש בסוף ההופעה את האלבום ואולי אפילו יזמין כרטיסים להופעה הקרובה של ההרכב שלהם.

רועי דהן בהופעת בית. מתוך העמוד של רועי דהן בפייסבוק
רועי דהן בהופעת בית. מתוך העמוד של רועי דהן בפייסבוק

מצד הקהל, יש מי שנישבו בפורמט של הופעות הסלון ויצרו ליין של הופעות ביתיות במספר בתים מארחים קבועים. אפרת ניצן, תושבת ירושלים וחובבת מוזיקה, מספרת על "מוזיקה בבית", ליין ההופעות שהיא מארחת במרפסת ביתה: "הופעות תמיד היו חלק חשוב מהחיים שלי, ותמיד היה לי את החלום לארח מוזיקאים שאני אוהבת להופעה אינטימית אצלי בבית. לפניי כמה שנים עברנו לבית שיש בו מרפסת ענקית שיכולה לאכלס 80 איש. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי אותה היה שהיא אידיאלית להופעות". לדברי ניצן, ההופעות במרפסת מתאימות לאופי המקום בו היא גרה: "פתאום הייתה לנו אופציה לפתוח כאן את המרפסת, ולחשוף את הקהל לאומנים שהוא לא מכיר, ואת האומנים לקהל שהם לא מכירים. מחיר הכרטיסים הולך ישירות לאמן המופיע. כיסאות אנחנו מביאים מבתי הכנסת באזור ואנחנו מסתדרים".

ממחאת הקוטג' להופעת הסלון

אבל יש גם מי שלא ממהר לחבק באהבה את הופעות הסלון, וכנראה לא תופתעו אם אומר לכם שמדובר בבעלי המועדונים בכלל, ואלו שבתל אביב בפרט. שאול מזרחי, הבעלים של מועדון "הבארבי" התל אביבי, צוטט באחת הכתבות שעסקו בנושא, ואמר: "יופי, מצאו עוד טרנד שיחלוף. לכל דביל לא אכפת להופיע גם בשביל בן אדם אחד בלבונטין. יש בעיר כל כך הרבה אופציות, ממקומות קטנים עד גדולים, אבל אמנים שורפים את עצמם כי הם נטולי אסטרטגיה, כל אחד דופק מסע הופעות כאילו הוא U2". הטענות האלו מושמעות למרות שהופעות הסלון לא פוגעות בפרנסה של אותם מועדונים. הרי שלמה ארצי וחבריו תמיד ישמחו למלא שוב ושוב את ה"זאפה", וגם אותם אמני שוליים עדיין מייחלים להופעות sold out במועדונים הגדולים.

ההופעות הביתיות מוכיחות בעיקר שהכוח נמצא אצל הצרכן, אצל הקהל. היום יותר מתמיד, בזכות מיקומן של הרשתות החברתיות, מתקבצות להן יחד יותר ויותר קבוצות של אנשים שיעשו כל שביכולתם כדי לשפר את מצב חשבון הבנק שלהם ואת איכות חייהם. זה מתחיל במחאות ענק על מחירי הקוטג' ומגיע עד להתאגדויות פייסבוק קטנות של חובבי מוזיקה שמזמינים אמנים לנגן אצלם בסלון. שני הצדדים מרוצים: האמנים שנחשפים ליותר אנשים וממשיכים לעשות מוזיקה, והקהל, שמצליח לחסוך כסף וליהנות מחוויה אחרת.

אף פעם לא אהבתי טרנדים, מכל סוג שהוא. אבל יש משהו בחוויה שחוויתי בהופעות סלון, שלא הצלחתי למצוא בהופעות אחרות. יראת הכבוד שיש לאמן כלפיי המוזיקה והקהל שלו, המאמצים האדירים שהוא משקיע כדי להגיע ללב השומעים, הפשטות והכנות שנחשפים מעבר לכנף הפסנתר או מיתרי הגיטרה, לא יכולתי להישאר אדישה לכל אלו. הם מכריחים אותי ללכת שבי אחריהם, להתמכר לצלילים ולחוויה. אז נכון, כנראה שאמשיך ללכת גם ל"זאפה" ול"בארבי" ואפילו לקיסריה כדי ליהנות ממוזיקה טובה, אבל לא במקום הסלון שלי או של החברים שלי, אלא בנוסף. בנוסף, כי זה משהו אחר, זו עוד דרך ליהנות, בדיוק כמו שאלבום שהוקלט באולפן מאפשר האזנה מסוג אחד, ואלבום שהוקלט בהופעה – מסוג אחר. בדיוק כמו ההבדל בחוויה בין הופעה חיה, לבין האזנה לדיסק באוטו בדרך לאילת. כולם היו בניי, ולכולם יש מקום בתרבות הפנאי שלי. הופעות הסלון מוכיחות לי שהן לא טרנד זמני שעוד רגע ייעלם מחיינו, אלא תופעה חשובה ומשמעותית. היא כאן כדי להישאר, וטוב שכך.