גלעד סליקטר, מאמני הקומיקס הצעירים הפורים בארץ, עובד על ספר חדש. ספריו הקודמים "מי אתה בכלל" (2005), "הביוגרף" (2006), "השדים של מונגול" (2008) ו"משק 54" (2009) חדרו בהדרגה לתודעה הישראלית, וזכו להערכה בקרב חובבי הקומיקס. השנה התחיל לבצבץ אצלו איזה רעיון לספר חדש, ואנחנו קפצנו מיד על ההזדמנות להיכנס איתו לחדר העבודה. שיחה בארבע עיניים מצוירות על עולם הקומיקס בארץ ובחו"ל, על תהליך בניית דמות בקומיקס, על לייאאוטים אינסופיים, וגם – הצצה בלעדית לסקיצות ראשונות מתוך הספר.
לטענת גלעד סליקטר, מה שמשך אותו תמיד לקומיקס זה הביטוי המקסימאלי שמאפשר הקומיקס, "מהרגע שראיתי קומיקס בגיל צעיר התאהבתי בשפה ובחופש להעביר את הרעיונות ואת העולם הפנימי שלי. המדיום הזה מאפשר לך להתפתח גם ככותב וגם כמאייר ולעשות כמה דברים יחד, ומאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר קומיקס. בתחילת הדרך פרסמתי בעיתוני ילדים ונוער בעיקר קומיקס הומוריסטי ומדע בדיוני בהמשכים, והיום כשאני מאייר, חשוב לי למצוא דרך מעניינת להעביר את הרעיון של הטקסט ואת נקודת המבט שלי".
נכנסת לעולם הקומיקס בגיל מאד צעיר. האם תוכל לספר קצת על התהליך שעברת ביצירות הראשונות שלך?
"מבחינתי היצירה המשמעותית הראשונה שלי היא הספר הראשון שלי 'מי אתה בכלל', שבו אני מספר על מפגש עם חבר מהצבא ששירת איתי ביחד בבסיס, ואני מגלה שהוא קעקע איור שציירתי לו באחת השמירות על כל הגוף העליון, זה היה הניסיון הראשון שלי ליצור קומיקס באורך מלא שכתבתי ואיירתי, ושפונה לקהל בוגר ועוסק בתכנים אישיים. באותה שנה גם איירתי והוצאתי בהוצאה עצמית סיפור קומיקס קצר שכתב אוהד צופי שקוראים לו 'הביוגרף', זאת הייתה חוברת קטנה שהדפסתי במהדורה מוגבלת כשאת כל העותקים גזרתי, כרכתי והדבקתי".
מה הפרויקט שאתה הכי גאה בו?
"הספר 'משק 54'. שיתוף הפעולה עם הסיפורים שכתבה אחותי הגדולה, המשוררת גלית סליקטר, הוציא ממני הרבה דברים שנוצרו במהלך העבודה. ובכלל, זה ספר שלא ידעתי לאן הוא ייקח אותי מבחינה אמנותית והתגובות עליו מפתיעות אותי כל פעם מחדש".
'משק 54' הוא רומן גראפי ראשון שבו שיתפו האחים סליקטר פעולה. הספר ראה אור לראשונה בצרפת והיה מועמד לפרס הרומן הגראפי הטוב ביותר בפסטיבל הקומיקס הבינלאומי 'אנגולם'. לאחר מכן פורסם בארץ בהוצאת "האוזן השלישית", ומאז הוא ממשיך לראות אור בשפות שונות. הוא כבר יצא בספרד, ובאיטליה, ולפני חודש נערכה השקה חגיגית שלו במנהטן שבניו-יורק.
'משק 54' זכה להצלחה יפה בארץ יחסית לספרי קומיקס אחרים. האם זה המקום שבו גדלתם?
"כן, זה מספר הבית בו גדלנו במושב בגני יוחנן. מאז שעזבתי את המושב יש כבר שמות לרחובות אבל פעם היה רק מספר משק".
המפתיע הוא שהספר ממשיך לראות אור בהרבה שפות. ספר קצת על התהליך שעברתם.
"גלית שלחה אליי סיפור שכתבה בשם 'מציל מחליף'. כשסיימתי לקרוא אותו פעם ראשונה היו לי דמעות בעיניים, הוא מאוד נגע בי, כל העולם שאני מכיר היה שם, הבית, המשפחה, אני, הכל. ותוך כדי קריאה הוויז'ואל חלף לי בראש, והיה ברור לי שאת הסיפור הזה אני אעבד לקומיקס בהזדמנות ראשונה, דבר שגלית תמכה בו. באותה תקופה פנה אלי עורך 'מסמרים' אמיר רותם כדי שאצור קומיקס לכתב העת שהוא עורך (בכל חוברת שלו מתפרסם קומיקס קצר). הבמה הייתה די נרחבת ופתוחה, והרגשתי בנוח לחפש ולהתנסות עם הנרטיב. לקחתי את הסיפור 'מציל מחליף' והתחלתי להפוך אותו לגרסת קומיקס. לאורך כל העבודה הייתי בקשר עם גלית שהגיבה טוב ונתנה לי יד חופשית לקצר ולערוך את הסיפור לנרטיב שמתאים לסיפור קצר. התגובות היו מאוד טובות ושיתוף פעולה בינינו המשיך. לגלית היו עוד סיפורים שהכותרת של כולם הייתה 'משק 54', אז בחרנו ביחד עוד שני סיפורים שמרכיבים נרטיב, עיבדתי אותם לקומיקס, כשבכל התהליך אני וגלית היינו בקשר הדוק, והלכנו קדימה ואחורה עד שהרגשנו שהכול עובד".
היה בתהליך הזה איזה משהו תרפויטי? בכל זאת הרי עבדת עם אחותך על ספר ביוגראפי.
"גלית כתבה את הסיפורים במשך תקופה לפני שאני נכנסתי לתמונה, אז אין לי מושג איזה תהליכים היא עברה, אבל כשעבדנו ביחד ודיברנו על הסיפורים זאת בהחלט הייתה חוויה פוקחת עיניים, למדתי הרבה במהלך השיחות, הויכוחים, הרגעים המצחיקים והרגעים המותחים, ומצאתי גם הרבה ממני לאורך העבודה".
ועכשיו אתה עובד על ספר חדש. איזה דילמות יש בתהליך עבודה על ספק קומיקס חדש?
"בשלב הכתיבה אני מנסה למצוא את הדרך להעביר את הסיפור כמקשה אחת שתעבוד. צריך להחליט מה לספר ואיך ומאיזו נקודת מבט. מבחינה ויזואלית אני מנסה למצוא את הדרך הנכונה להעביר את הסיפור, למצוא קו וכתם שיגדירו את הסיפור, שיתנו לקורא תחושה שהוא נכנס לעולם אחר".
איך מחליטים איך תראה הדמות?
"זה תלוי באופי הדמות, וכמובן בסגנון שאני בוחר להעביר את הסיפור. כשאני נצמד יותר לראליזם אני בדרך כלל בוחר מישהו ודרכו אני מעצב את הדמות, ב'מי אתה בכלל' אני הדמות הראשית אז הדמות נראית ומתנהגת כמוני, כשהסגנון יותר חופשי כמו בספר 'השדים של מונגול' אז אני מתפרע יותר עם העיצוב ומנסה למצוא מראה שיעביר משהו מהדמות מהרגע הראשון שהקורא נתקל בה."
למה זה בעצם חדש? הרי אתה עושה בסך הכל עיבוד. הספר יהיה שונה?
"אני עובד עכשיו על עיבוד מחדש של 'מי אתה בכלל' להוצאה צרפתית, והספר אמנם עוסק באותם נושאים שעסק הספר המקורי, אבל הכל נכתב מחדש ומאויר מחדש בעיניים הרבה יותר מפוכחות. אני גם מוסיף מבט-על שלי על היצירה בדרך שונה מהגרסה המקורית".
אילו שלבים יש בעבודה על ספר כזה?
"בהתחלה היה לי את הרעיון וסביבו בניתי את הסיפור, התחלתי לכתוב תסריט ובמהלך הכתיבה תכננתי איך אני מביים את הסצנות ואיך הקצב של הסיפור יתקדם. כשהתסריט מתקדם לשלבים מתקדמים, אני יוצר לייאאוט – סקיצה מוקטנת של הדפים שבעזרתה אני מתכנן את הספר, ואז אני תולה את כל הדפים לפי הסדר (כמו שאנימטורים למשל עושים עם סטוריבורד), ואז אני בודק אם הטקסט עובד בקצב טוב. במקומות שדברים לא מתחברים אני חוזר חזרה לתסריט, מפרק ומחבר מחדש את הסצנות עד שאני חושב שזה עובד. אני משנה דברים כל הזמן עד שאני מרגיש שהגעתי למקום שאני מחפש".
איך אתה יודע כשהעבודה מוכנה סופית?
"אני אף פעם לא מרוצה, אז העבודה מוכנה רק ביום שהיא צריכה לצאת לבית דפוס".
יש גם משברי ציור?
"כל הזמן יש משברים, בעיקר בתחילת כל פרויקט חדש, כשאני מנסה למצוא מקום שאני ארגיש בו בנוח ושאני אוכל לעבוד אתו במשך תקופה ארוכה ולשמור על עניין. עבודה על כל ספר קומיקס לוקחת לי בין שנה וחצי לשנתיים, זה לא מעט".
בארץ, רוב הציבור זוכר את "זבנג" כמשהו שחדר ללב הקונצנזוס, ואילו רוב ספרי הקומיקס האחרים נשארו בתחום של חובבי המדיום. למה זה כך לדעתך?
"אחת הבעיות היא שאין כרגע מקום בעיתונות שיוצרי קומיקס יכולים לצמוח בו ולבנות קהל משבוע לשבוע כמו שהיה בעבר. זה קרה עם הנוער שעקב אחרי 'זבנג' של אורי פינק במעריב לנוער, ועם הקהל המבוגר שעקב אחרי דודו גבע שיצר כמעט בכל פלטפורמה יומית מודפסת במשך שנים. לרוב היוצרים אין הוצאות שעומדות מאחוריהם ולכן אם יוצר קומיקס מוציא ספר קומיקס במקרה הטוב כל שנתיים (או חוברת כל שנה), לרוב הוא מדפיס ומפיץ אותו לבד. בדרך הזאת אין רצף של יצירה שבונה קהל שדרכו תבנה תרבות צריכה של ספרי קומיקס".
היכן היית רוצה לראות את עצמך בעוד כעשר שנים?
"ממשיך ליצור ספרים ולאייר בעיקר דברים שמעניינים אותי, וגם הייתי רוצה לאמץ את אחד הספרים שלי לקולנוע או לטלוויזיה".
