השעה 18:00 בדיוק. מצוידת במשקפת צבאית ממלחמת 67', הגעתי לאצטדיון רמת גן בפעם הראשונה בחיי. איש מבוגר חלף על פני, ראיתי את ההתרגשות בעיניו והבחנתי בכיתוב על חולצתו: "כבר 30 שנה אני מחכה לראות את בוב דילן – היום זה הולך לקרות". ככה בדיוק הרגשתי, למרות שלי עדיין לא מלאו 30.
לקראת השעה 20:00, התחיל האצטדיון הלאומי של ישראל להתמלא. אנשים מכל הסוגים ומכל הגילאים חיפשו את מושבם בקדחתנות. נערים רוקיסטים לצד דתיים חובשי כיפה. נערות בחולצות קרועות לצד אמהות מבוגרות ומטופחות. סלבס מביצת המוזיקה המקומית, ישובים בכיסאות של ה"ביוקר", אוחזים בכוס בירה קרה במפגין, ולעומתם ישובים סטודנטים בכיסאות המרוחקים, מעשנים בחשאיות סיגריות מגולגלות, כאילו מבקשים להגשים את נבואת שירו של דילן, "Everybody Must Get Stoned".
הרבה שמועות התרוצצו לקראת הגעתו של דילן ארצה. אמרו שהוא מופיע בצורה מזעזעת, שיש לו קול של קרפדה מאנפפת, שהוא זקן וחלש ובקושי מצליח להחזיק הופעה שלמה. אבל שום דבר כבר לא שינה לי כשהתיישבתי בכיסאי ביציע 11. הידיעה שבעוד דקות ספורות אזכה לראות את האיש והאגדה החיה, פיזרה כל חשש והאופציה להתאכזב נמחקה.
הערב התחיל במופע חימום קצר ומשובח של אסף אבידן, והופעת חימום ארוכה ומיותרת של זמרת הקאונטרי, ריקי לי ג'ונס. לאחר 15 דקות נוספות של חילופי במה שהרגישו כמו נצח, זה קרה – דילן עלה על הבמה. נמוך וצנום, לבוש במקטורן שחור ובכובע בוקרים בהיר שהסתיר כמעט את כל פניו.
ללא מילות פתיחה וגינונים מיותרים, התחיל דילן את הופעתו. למרות השמועות, הוא נשמע נהדר. קולו הייחודי צרוד ועמוק, כשהוא מגיש בעיבודים חדשים, להיטים מכל הזמנים: "Tangled up "in blue,"A Hard Rain's A- Gonna Fall" , ו- "Blowing in the Wind". נגינתו המופלאה נעה בין הפסנתר לבין המפוחית, שקולה הדק והגבוה חתך את שמי האצטדיון, וחדר לאוזני הקהל כמעט בכוח, מבקש להעביר צמרמורות בכל הגוף.
השיא קרה בדיוק באמצע המופע, שדילן ביצע את השיר: "Like A Rollin Stone". בעוד הקהל שאג את מילות השיר לפי הלחן המוכר, דילן ניצח על כולם בקולו בלחן חדש, בוחר להדגיש מילים מסוימות. ברגע זה הייתי אסירת תודה למשקפת, אלמלא הבאתי אותה להופעה, דילן היה נראה כמו סיכת נעץ.
הסאונד המעולה בהופעתו של דילן, לא פיצה על כך שלא ניתן היה לראות כלום. הבמה הייתה רחוקה מדי ומסכי הענק לא התמקדו בדילן או בנגניו. דילן, הודות לכובע הבוקרים הענק שבחר לחבוש, נראה כמו נקודה קטנה ולבנה באופק, כמו כוכב מנצנץ, רחוק מהקהל שנות אור.
בלי אזהרה מוקדמת, כמעט באופן שרירותי, הסתיימה ההופעה. דילן הקדיש לצופים בישראל שעה וחצי בדיוק. הקהל נותר פעור פה, לא מבין איך כבר נגמר. תחושה מתוקה – חמוצה התפרשה בעוד מישהי בקהל לידי פלטה בפליאה "אבל למה נגמר? כל כך נהניתי", כמו ילדה קטנה שלקחו לה בכוח את הסוכרייה מהפה.
נראה כי דילן והפקתו, עשו כל שביכולתם ליצור מרחק בין קהל הצופים לבין האמן האגדי. החל מיחסי הציבור הצולעים, דרך הבחירה הגרועה לבצע את ההופעה דווקא באצטדיון רמת-גן, והתפאורה הסתמית הצהובה-ירוקה או הכחולה–הסגולה, ועד למסכי הענק, שלא אפשרו לראות את הקמטים על מצחו של דילן והבעות פניו המתאמצות, כשהוא מפיח חיים במפוחית הפה שלו.
דילן, מלבד לשיריו, לא אמר מילה בזמן ההופעה כולה. הוא לא שיחרר אפילו "SHALOM" קטן, במבטא אמריקאי-יהודי. הפער שיצר דילן עם הקהל היה קשה וחזק, ממש כמו המסרים בשיריו, המתפרשים על 50 שנות קריירה מפארות ו-70 שנות חיים.
דילן לא מעוניין שהקהל יראה אותו טוב והוא מעולם לא נחשב לאיש החביב ביותר בעולם. מעריציו הנאמנים של דילן, יודעים שהוא מעולם לא התיימר להיות ווקאליסט מופלא או וירטואוז בחסד. הוא לא רוצה שהקהל יתמקד בטפל. מה זה משנה איך הוא נראה ושאין טיפת השקעה בתפאורה, אצל דילן מאז ומתמיד המסר היה במילים, וזה בדיוק מה שהוא העביר בהופעתו. לא צריך לראות, רק להקשיב.
אם מניחים את הציניות בצד, ניתן להבין בבירור שמי שנכח בהופעתו של דילן זכה. הקהל זכה לראות את אחד האמנים הדגולים של המאה הקודמת, "קולו של דור" כך כונה. לראות את דילן בהופעה בישראל זו זכות. זו חוויה שלא תסולא בפז. נשאר רק להודות, להודות לדילן שכיבד אותנו בנוכחותו המופלאה, אז תודה על החסד והטובה.
