כולם אהבו את אמא שלי, והיא אהבה את כולם. כל ילדי הכפר היו מגיעים לבית שלנו, לשחק ולאכול עוגיות שיבולת שועל ללא סוכר, ולהתלונן על כך שלאמהות שלהם אין זמן אליהם. לאמא שלי תמיד היה זמן.
ידעתי שאני לעולם לא אשכח את המבט שלה. את העיניים הכחולות-כהות שהיו מצילות אותי בכל פעם שנפלתי ושפשפתי את הברך, או כשאחד הילדים העליב אותי, או כשרִיקֶל דחפה אותי כשהיינו קטנים. אני לא אשכח את התחושה שהיתה לי כשהעיניים האלה נחו עליי. כשהיא הביטה בי, הרגשתי שאני הילד הנהדר ביותר בעולם. במציאות, זה היה רחוק מנכון, אבל היא תמיד הצליחה לגרום לי להרגיש טוב יותר ממי שאני באמת.
לא בכיתי כשרִיקֶל ואני קברנו אותה בחצר האחורית שלנו. הדמעות לא באו. במקומן, היתה רק ריקנות שלא יכולתי למלא גם לו ניסיתי. ולא ניסיתי. צפיתי בקבר שזה עתה מילאנו בעפר, וכנראה אמרתי בקול, "אני לא רוצה להשאיר אותה באדמה הקרה."
"היא לא שם," אמרה ריקל. "היא לא באדמה הקרה."
"אז איפה היא לדעתך?"
"במקום אחר."
"את באמת מאמינה בזה?"
"אלוהים, סֵן, אתה חושב שאנשים פשוט נעלמים? אחרי כל מה שנדרש להם כדי להיוולד? אחרי כל מה שנדרש להם כדי לחיות?"
שתקתי. לא ידעתי מה לענות לה. חשבתי שאנשים פשוט נגמרים, כמו שכל דבר אחר נגמר.
"אנחנו רק מתחלפים. אנחנו נהיים מישהו או משהו אחר," היא אמרה. "וזה הרבה יותר מסובך מלהיעלם."
היא דיברה כאילו היא יודעת. אז לא התווכחתי איתה.
ריקל נפנתה ממני, וכרעה מול הקבר כדי לשטח עם מעדר את הקרקע סביבו. פניה היו מלאות עפר. שיערה, שהיה לו צבע ומרקם של קש, היה סבוך ומבולגן על כתפיה והדיף ריח של זיעה ואדמה.
התבוננתי באחותי, וחשבתי שאנחנו יכולים באותה מידה למות, בדיוק כמו שאנחנו חיים. זה יכול לקרות כל כך מהר, ואפילו מבלי שנרגיש.
"איפה אנה?" שאלתי. לא זכרתי אם היא היתה בבית במהלך כל מה שקרה. רציתי לשאול את ריקל, אבל היא תמיד כעסה כל כך כשהזכרתי את קשיי הזיכרון שלי.
"בחדר שלה," היא אמרה. "נעלתי אותה."
הרמתי את גבותיי. "נעלת אותה?"
"ברור," אמרה ריקל. "מה חשבת, שאתן לה לראות אותנו קוברים את אמא? היא בת שש, סני."
התיישבתי בתוך ערוגת הפרחים. פרחי יסמין וציפורן החתול ואירוס הארגמן נמעכו על מכנסי הג'ינס שלי. התחלתי לתלוש אותם ולמעוך אותם בציפורניי. אמא השקיעה את כל-כולה בגינת הפרחים שלה, אבל עכשיו לא היה אכפת לי להרוס אותה, כי היא מתה, וכי הפרחים האלה לא חשובים יותר לאף אחד.
"מה אתה עושה?" ריקל הביטה בי.
משכתי בכתפיי. "הורס פרחים."
"סן, אולי תעשה משהו מועיל?"
"מה למשל?"
ריקל נעמדה מולי. "אנחנו צריכים להיפטר מהדם. אסור לנו להשאיר אפילו טיפת דם אחת. נקה את המרפסת. אחר כך שטוף היטב את ידיך, ותחליף לבגדים נקיים. אני אסיים פה ואלך לארוז. מקווה שתסיים את הניקיון מהר ותבוא לעזור לי. אל תיתן לאנה לצאת מהחדר שלה. אני לא רוצה שהיא תראה את הדם."
ריקל גררה את המעדר לתוך בור, וכיסתה אותו בעפר. אחר-כך היא המשיכה לטייח את הקרקע ברגליה, מסלקת כל עדות לכך שקברנו כאן את אימנו.
בעבר, הייתי מתהלך בעולם עם ההרגשה שאני סוחב על גבי את העבר שלי, את הידיעה מי אני, ואת הידיעה לאן אני שייך. זה היה כמו מין תרמיל בלתי נראה, שמעולם לא הורדתי מהגב. אבל כבר תקופה ארוכה שלא היה לי שום תרמיל. אם עצמתי עיניים, הייתי נעלם. הייתי צריך לשנן לעצמי מי אני, כי כבר לא הייתי בטוח.
אני סֵנִיאֶל קול…
נקראתי על שם אבי.
הוא נרצח.
לאמי קראו אמולין קול.
היא נרצחה.
לאחותי הבכורה קוראים ריקל קול.
היא מבוגרת ממני בשלוש שנים.
לאחותי הצעירה קוראים אנה.
היא צעירה ממני בשמונה שנים.
אני סניאל קול…
"סן?"
ריקל עמדה מולי, מושיטה לי את התרמיל שארזה בשבילי. עיניה השחורות חיפשו משהו בעיניי. "אתה בסדר?"
"אני לא יודע…" אני מניח שהדם סחרר אותי, אבל לא רציתי להודות בכך בפניה. היא נראתה חזקה כל כך, ואני…
היא נשמה נשימה עמוקה. "הוא מגיע."
"מי?"
"שב, סני. הכול יהיה בסדר."
היא הניחה את ידה על ראשי, ועזרה לי להתיישב.
"מי מגיע?" שאלתי. התבוננתי סביב. החצר השוממת הסתחררה סביבי.
"ששש," היא אמרה. "הכול יהיה בסדר."
לא ראיתי אף אחד מגיע, אבל הרגשתי את הסחרחורת משתלטת עליי.
"ריקל – "
"ריקל."
"היי, פריאל," ריקל חייכה בעל כורחה. פניה היו חלקות וחיוורות, כמו של רוח רפאים.
"היי," אמר פריאל. הוא הגיע במהירות, כאילו היה יצור עם כוחות על.
היא רצתה את סניאל לצידה. היא הרגישה את הדמעות נקוות בצידי עיניה, אבל הצליחה לחייך, ולהעמיד פנים שעיניה רק בורקות מהתרגשות.
פריאל הביט בה בחשדנות. "אני רואה שארזת תיק. את הולכת מכאן?"
"כן," היא אמרה בקול רגוע מדי.
פריאל התקרב אליה. "לאן?"
היא חייכה חיוך שנראה לו קצת מרוחק. "אני לא יודעת עדיין."
הוא תחב את אגרופיו לכיסיו. "בלעדיי?"
עיניה השחורות הגדולות ננעצו בעיניו האפורות. "פריאל. אני לא הולכת לשום מקום בלעדיך."
פניו התקשחו. "אז למה את אורזת בהיחבא?"
"אני לא אורזת בהיחבא."
"למה את משקרת? לא אמרת לי שאת אורזת. לא אמרת לי שאת הולכת. התיק שלך ארוז! את מנסה לעזוב כמוה, נכון?"
"זה לא התיק שלי," אמרה ריקל, עדיין ברוגע. "זה התיק שלך. לדעתי ארזתי את כל הדברים שאתה צריך. תבדוק שהכול שם."
פניו איבדו מנוקשותן. "התיק שלי?"
"כן." היא נשמה נשימה עמוקה. "אתה בא איתי. בשונה מאמא שלי, אני עוזבת איתך. אני תמיד אהיה איתך. אמרתי לך את זה כשהיינו קטנים, וזה לא השתנה. זה גם לא ישתנה."
הוא נאנח. "אני מצטער, ריקי." הוא חיבק אותה בצורה מהוססת, ואסף אותה בזרועותיו. היא הרגישה לו שברירית כל כך. הוא יכול לשבור אותה בכל רגע. אבל הוא ישמור עליה. בינתיים.
הוא ידע שפגע בה, הוא ראה את העצב שמילא את פניה, למרות שברור שהיא ניסתה להסתיר אותו. "זו היתה אמא שלך." הוא לחש אליה כל כך בשקט, שאם היא לא היתה צמודה אליו, היא לא היתה שומעת את צל החרטה. צל החרטה שרימז שהוא זקוק לה.
"אל תדאג, פריאל. אני יודעת שלא רצית להרוג אותה. היא פגעה בך."
"את לא כועסת עליי?"
"אני לא יכולה לכעוס עליך. זאת לא אשמתך. כמו שלא יכולתי לכעוס עליך כשהרגת את אבא. הוא – הם – ניסו לעזוב אותך. אני מבינה למה היית צריך להרוג אותם."
"אני יודע. אני שמח שאת מבינה שלא היתה לי ברירה."
היא חייכה. "כן, ברור שאני יודעת."
היא ניתקה ממנו.
"אנחנו צריכים ללכת."
"לאן?"
"אמרתי לך, אני עוד לא יודעת. אנחנו צריכים להתרחק מזירת הרצח, למצוא מקום בטוח, מקום שבו לא ימצאו אותנו. בוא, נוציא את אנה מהחדר שלה ונזוז."
היא נשכה את שפתה, והתפללה שזה ייגמר. פריאל הלך אחריה, והיא השתדלה שנשימותיה המהירות לא יסגירו אותה. הכול עמד להסתדר. היא ידעה שאם היא תעשה הכול נכון במשך מספיק זמן, זה יכול להיגמר. רק עוד קצת. רק עוד קצת.
"את יודעת, יש משהו שנורא מוזר לי," אמר פריאל.
"מה?"
פריאל נשם על עורפה בעת שהתקדמו לעבר החדר של אנה. "אני לא יודע איפה הסכין, ריקל."
פחד קר עבר בגופה. היא קימטה את מצחה, וניסתה להיראות מופתעת. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, שכשעמדת לקבור את אמא, הסכין היתה בידי. אמרת לי ללכת לוודא שדלת החדר של אנה נעולה. הלכתי. חזרתי בלי הסכין. איפה הסכין?"
"פריאל, לקחתי ממך את הסכין, וקברתי אותה ביחד עם אמא. כנראה שכחת את זה."
"או, שאת מסתירה ממני משהו… למשל, שאת הולכת להסגיר את הסכין למשטרה. למשל שאת הולכת להסגיר אותי למשטרה."
הוא תפס בידה. ריקל פלטה קריאת בהלה. לא. לא עכשיו. בבקשה לא עכשיו. היא כמעט והצליחה. היא חייבת לגרום לו להיכנס לחדר של אנה, הכול צריך להיגמר.
הוא כופף את ידה. היא נאנקה. "ידעתי שאת משקרת לי. כנראה שאת צריכה ללמוד ש –
בום.
ריקל צרחה.
"ריקל?"
מצאתי את עצמי שוכב מול דלת חדרה של אנה, שהיתה עדיין נעולה.
ראשי כאב. כנראה נפלתי. ריקל עמדה מעליי ופניה היו מבוהלות.
"סניאל?"
"מה קרה?" שאלתי.
ריקל הרימה אותי מהרצפה וחיבקה אותי. ראיתי את הדמעות שעמדו בעיניה לפני שפניה נצמדו לחולצתי. "סניאל. אני כל כך שמחה שאתה כאן, כל כך שמחה שזה שוב אתה."
רגע לאחר מכן, דלת חדרה של אנה נפתחה. "אנה? את בסדר, חמודה?" שאלתי מתוך זרועותיה של ריקל.
אנה לא ענתה. שמעתי את נשימותיה המפוחדות מאחוריי.
"ריקי? נעשה את זה פעם אחרת, נכון?" שמעתי את אנה שואלת.
לא יכולתי להסתובב, כי ריקל לא שחררה את אחיזתה. אבל הרגשתי שמשהו לא כשורה. לעשות מה פעם אחרת?
"אנה, מתוקה, תעשי את זה עכשיו," לחשה ריקל. חשתי את דמעותיה מרטיבות את חולצתי. ידעתי שמשהו מוזר קורה, וניסיתי לאחד את הזיכרונות שלי לפיסה אחת, כדי שאוכל להבין, לדעת…
"אני סֵנִיאֶל קול…" לחשתי. "נקראתי על שם אבי. הוא נרצח. לאמי קראו אמולין קול. היא נרצחה. לאחותי הבכורה קוראים ריקל קול. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים. לאחותי הצעירה קוראים אנה. היא צעירה ממני בשמונה שנים. אני סניאל קול…"
"אנה, תעשי את זה."
"אבל הוא – הוא סניאל עכשיו," לחשה אנה. "אני לא יכולה לעשות את זה."
"את חייבת, אנה. לא תהיה לנו הזדמנות אחרת. הוא יהרוג אותנו לפני שתהיה."
כל גופי רעד. "אני סניאל קול…"
"אני מצטערת, סניאל, אני מצטערת!" קראה אנה. "אבל אתה לא תמיד סניאל קול!"
אנה התקרבה אלי. עיניה מצאו את עיניי. "אני כל כך מצטערת." פניה המנומשות רעדו. עיניה היו גדולות ועגולות מאימה. ואז היא נעצה סכין בבטני.
לא את כל התקוות ולא את כל החלומות שלך אתה מכיר. כשאתה פתאום עומד לאבד הכול אתה מבין שיש בך הרבה יותר ממה שחשבת. ואתה רוצה להמשיך להיות כאן, לדעת מי עוד אתה יכול להיות. אבל אני צריך לעזוב את המקום הזה עכשיו.
כמה מוזרים הם הזיכרונות שלנו, לא? לפעמים הם באים אלינו באישון לילה, מספרים את סיפורינו האובדים, ואנחנו נושמים אותם בשקיקה, מתגעגעים לימים בהם הם עוד לא היו קיימים כזיכרונות אלא כהתרחשויות אמת. ופעמים אחרות, אנו שמחים להשאירם מאחורינו. הם מעיקים עלינו, מכבידים עלינו, ואנחנו רק רוצים לשכוח אותם, להמשיך למקום אחר, ולהתחיל ליצור זיכרונות אחרים.
ולי, לי היו רק הזיכרונות של סניאל קול. כשדיממתי בזרועותיה של ריקל, סיפרו לי אחיותיי שהייתי גם אדם אחר, אדם שלא ידעתי על קיומו. אבל בשבילי, הייתי הילד בן השלוש המטפס במדרגות ביתי כדי לבקש מאמא שלי עוגייה. הייתי הילד בן החמש שאחותו הגדולה לימדה אותו איך לשרוך שרוכים. והייתי הילד בן השבע שהצמיד אוזנו לבטנה של אמו, לשמוע את אחותו התינוקת.
אני מקווה שאת הזיכרונות האלה ייקחו אחיותיי איתן. את הזיכרונות שגם אני לוקח איתי. אני מקווה שאת הזיכרונות מפריאל הן יוכלו יום אחד להשאיר מאחוריהן.
ובשבילי – בשבילי אני מקווה שבמקום אליו אני הולך, אוכל לשכוח שאחיותיי הביאו למותי.
ריקל ואנה חיבקו אותי וערסלו אותי בזרועותיהן. אנה נשקה למצחי וריקל ליטפה את שיערי.
"אנחנו אוהבות אותך, סניאל," לחשה ריקל.
*
אנה צפתה בקבר שהיא ואחותה מילאו זה עתה בעפר, וכנראה אמרה בקול, "אני לא רוצה להשאיר אותו באדמה הקרה."
"הוא לא שם," אמרה ריקל. "הוא לא באדמה הקרה."
"אז איפה הוא?"
ריקל הביטה אל האופק. "במקום אחר."
רוח קרירה נשבה מן המרחק, והביאה עמה ניחומים. אנה מחתה את דמעותיה מפניה הרטובות, ונעמדה אל מול הרוח כדי לייבשן.
"הלוואי שהוא היה פריאל כשהרגתי אותו," אמרה אנה. "הלוואי שהוא לא היה סניאל."
"בסופו של דבר זה לא משנה," אמרה ריקל, ועיניה מצמצו אל מול השמש, שהפציעה מתוך שמים אפורים.
אנה בלעה את רוקה ושתקה לרגע. ואז אמרה, "אני יודעת שלא היתה דרך להציל רק אחד מהם. אני יודעת שהיינו מאבדים את סניאל בכל מקרה. אבל אני חושבת שזה כן משנה מי הוא היה כשהרגנו אותו."
"למה?" שאלה ריקל.
"כי עשינו לסניאל מה שפריאל עשה לאמא ולאבא. בשביל סניאל, אנחנו היינו ממש כמו פריאל."
ריקל חיבקה את אחותה הקטנה, והן החלו ללכת.
"אני לא יודעת לאן אנחנו הולכות," הודתה ריקל.
אנה הביטה בה, ובפעם הראשונה, היא חייכה. "למקום אחר," היא אמרה בפשטות.
הסיפור "אני סניאל קול" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012
